ועכשיו, כשאני מביט בך, שרועה בנחת על המיטה המשותפת, אני נזכר.
נזכר איך באת, פעם באי שם אל חיי והיית בדיוק כמו האת של היום, תזזיתית ומוטרפת ויפה עד כאב.
ובלילות של חסד בדירת סוף היום המעופשת ששכרנו לנו, היית לי שיעור בהתפראות, שיעור בהתמסדות, והתעוררתי אלייך, לבקרים של התבגרות.
ושעות ישבתי ובהיתי מהופנט בגוף הגבעולי שהתפתל בך והבטתי נדהם בעקומות הפה שהתעגל לך.
והלב שלי התפקע.
והרגשתי איך בדיוק הדוקרני שלך, את מתמקמת לי עמוק בקרביים וידעתי ברור, את לי אשת חיי.
ועמדת לצידי לבנה ובוטחת מתחת לחופת חיינו, וכמה נרגש הייתי שם לפני עשרים וחמש שנה אשתי וכמה מאושר אני היום.
ואני רוצה לומר תודה, תודה על רצף טעויות מבורך של בדרך, שהביאו אותך כזו, אלי.
על שבחרת דווקא בי, לגבר של חייך ואלוהים עדי, כמה רציתי להיות לך האיש הזה.
להיות לאיש הטוב ביותר בעולם עבורך.
ואיך באצבעות דקיקות וחיוכים ממיסים, הפכת אותי לאדם הזה, איש של לב ועומק, לגבר מסור ואוהב וכל כך מאוהב בך ובחלקו.
תודה על ילדים שבראת לי, על משמעות של חיים וסיבות לתקווה.
אישה שלי, להט חיי, את כל מה שיכולתי לבקש, כל מה שלא ידעתי לחלום.
תודה על האת שאת.
בעלך.
