לפני זמן מה, בעומדי בתור מסויים, שמעתי מאחורי שני גברים מדושני עונג משוחחים: אמר האחד: "היי שמע, רזית מאוד..". "נו, בטח! זה בגלל הצרות של האישה..." ענה זה שמאוד רזה... צחוקים סחבקיים.
אחד הדברים השנואים עלי אלו בדיחות נשים. ומה לעשות – בהרצאות, אחת הדרכים לעורר את הקהל הוא סיפור בדיחה. ומה מצחיק יותר מנשים?
מסתבר שדברים רבים הקשורים בנשים יכולים ממש להצחיק. ולא אביא דוגמאות...
אולי מפני שבדרך כלל המרצים הם גברים, הבדיחות נסבות על נשים. מעניין אם גם לאשתו הוא מספר את הבדיחה הזאת. ייתכן שלה הוא אומר זאת כהאשמה, לא כבדיחה. מה שבטוח זה שאשתו לא ממש מכירה את חוש ההומור השופע שלו. את זה הוא שומר לקהל שלו. כך בונים נישואים פגומים ומלאי מרירות. כך ממסדים את הלגלגנות והזלזול. כי מה שהוא אומר עכשיו כבדיחה הוא בודאי יאמר לאשתו במריבה הבאה. וכן גם שומעי הבדיחה ישתמשו בזה.
אינני יודעת איך נשים מוכנות לסבול את הבדיחות הטפשיות האלה, המעידות יותר מכל על שוביניזם ועל יהירות בלתי נסבלת שלא לדבר על אטימות ונביבות רוח של המתלוצץ. המפתיע הוא שהן צוחקות מבדיחות אלו יותר מהגברים.
אבל השבוע שמעתי משהו אחר. גם הגבר הזה התלוצץ. כששאלה הפקידה אם הם ביחד, ענה: "בטח! כבר 20 שנים. הגיע הזמן להחליף, לא?"
"להחליף?" שאלה הפקידה שסברה שעליה להיעלב עבור האישה. "למה להחליף אותה?"
"אותה? מה פתאום אותה!" הזדעק הגבר נעלב. "התכוונתי שהיא צריכה כבר להחליף אותי. שאני אחליף אותה? מה, אני פראייר?..."
זן נדיר.
וחברתי, ששמנה קצת לאחר מספר שנות נישואים, אומרת: אנחנו הנשים, פשוט משמינות מרוב נחת...
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
