החיים הקולנועיים הראשונים והחיים הקולנועיים השניים של במאי ומפיק הסרטים בועז דוידזון - "תחילתה וראשיתה של הנגיעה האישית שלי".

היה זה יום ראש השנה העברי בשנת תשכ"ט (1979) עת נקראתי בהולות למלון 'רמאדה רנסאנס' לחוף הים של תל אביב והוצע לי לשמש כעוזר במאי ראשון בסרט ישראלי חדש – "שפשוף נעים" בבימויו של בועז דוידזון. הייתי אז צעיר בן 27, בראשית הקריירה הקולנועית המקצועית שלי, אחרי לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, בימוי של סרט קצר אחד - "איש שחור איש לבן", ועבודה כעוזר במאי בסרטיהם של דן וולמן ("מחבואים") ונסים דיין ("סופו של מילטון לוי" והפרק הראשון בסדרת הטלוויזיה "מישל עזרא ספרא ובניו").

העבודה עם דוידזון עוד לפני תחילתה, נראתה כמסובכת, כ"מאיימת" וכמאתגרת ביותר – לא רק משום שהוזנקתי לתפקיד יום לפני התחלת הצילומים (ללא פרה-פרודקשן) אלא בעיקר בשל היותה – ממש בתוך הזירה המקצוענית ("גוב האריות") של הקולנוע הכי מסחרי והכי תעשייתי שידעה אז המדינה – הזירה של "סרטי נח" בניהולם של צמד המפיקים: מנחם גולן ויורם גלובוס.

כבוגר לימודים אקדמיים בקולנוע, טלוויזיה וסוציולוגיה, וניסיון-עבודה בשלושה סרטים, ניסיתי לשפר את תנאי השכר בהעסקתי ואז נאמר לי המשפט המוחץ פרי מוחו של דני דימבורט, אחד מעובדי החברה באותם ימים: "תגידו לבחור הזה, שאם הוא רוצה לעבוד עם דוידזון – זה המחיר". וכיוון שרציתי, מאוד רציתי, את האתגר ואת "גוב האריות" הזה – הסכמתי ועבדתי.

מאז ועד היום עבדתי ללא יוצא מן הכלל בכל הסרטים שבועז דוידזון ביים בישראל, עבדתי גם עם רוב הבמאים הישראלים הבולטים האחרים: אורי ברבש, ג'אד נאמן, גדעון גנני, אבי נשר, זאב רווח, יואל זילברג, דרור שאול – אבל יותר מהכל מטרידה ומציקה לי דווקא לגבי דוידזון, השאלה המקצועית והאישית הנכבדת: מדוע ולמה לא המשיך... "כבודו" – לביים סרטים בעברית, כאן בישראל, לקהל שכל-כך הריע ואהב את סרטיו?!

ככל שהתעמקתי בשאלה זו וככל שעבר זמן בתוך הנפקדות שלו מן העשייה הזאת, הגעתי למסקנה שיש בסיפורו של בועז דוידזון ש"עף" מכאן על "כנפי ההצלחה" של סרטיו, משהו שהוא מעבר לסיפור האישי הטריוויאלי הפשוט. לא סתם אדם עוזב את ארצו ואת מולדתו ואת הקהל שהוא כל-כך בקיא בלשמח אותו, ועובר אל מעבר לימים והאוקיינוסים על-מנת לחיות בעולם קולנועי אחר.

בהיעדרותו ובהינתקותו של דוידזון מכור מחצבתו – יש הרבה מה לחקור ולנסות להבין, זהו מערך שלם של קושיות, תובנות ותהיות שנובעות ממנו הרבה מסקנות לגבי איכותה ואופייה של החברה הישראלית והיכולת שלה לאמץ אליה את בניה ויוצריה החיים וצומחים בתוכה. יש מקום לבדוק האם החברה או המדינה שלנו מאפשרת לאמניה להתמיד וליהנות מהצלחתם האומנותית והכלכלית, או שמא כל ה"מלכים" בתוכה (ולא רק ראשי הממשלה שלה) נידונים להיות מסולקים מכאן, אם בטוב – ואם ברע.

כזכור, גם אפרים קישון, סופר, במאי וסאטיריקן מצליח – חי את מרבית שנות הצלחתו בניכר, אורי זוהר – אחד המבטיחים והמקיימים בקולנועני ישראל עבר למגזר החרדי, גיורא גודיק – אמרגן ומפיק "מלך מחזות הזמר" סיים את חייו כשהוא בעל דוכן נקניקיות בפרנקפורט, מנחם גולן – חזר מהסיבוב העולמי הגדול שלו כשהוא מדולל אמצעים (ולא מעט ממורמר), "מלך הרייטינג" – דודו טופז, סיים את חייו בנסיבות טרגיות, אסי דיין, יהודה ברקן – אומנם קולנוענים מקצוות שונים של יצירה – מצאו עצמם בעשור השביעי של חייהם, עייפים, תשושים, ומרוששים כלכלית – מול שוקת שבורה(!) – שלא לדבר על עוד עשרות במאים ויוצרי קולנוע אחרים שפשוט נאלמו ונעלמו – או פשוט המשיכו להיות נכתשים ומותשים ב"קריירות" הקולנועיות המחוספסות והקשות שלהם.

האם יתכן שגם בועז דוידזון, "מלך השוסים" של הקולנוע הישראלי, העדיף לברוח מכאן, ובכך להציל את נפשו מגורל קולנועי אכזר לוֹ זכו מרבית עמיתיו?!

האם ייתכן שהמסחריות של סרטיו הייתה בעוכריו, והיא ניבאה לא רק את הדחייה של הביקורת ואת נחת זרועה של האליטה האינטלקטואלית, אלא גם מסלול – כאילו ידוע מראש – שבסופו, ברוב מוחץ של המקרים, מצפה כאן לכל במאי או יוצר קולנועי – תקופה מתסכלת של התדלדלות בהצעות ובביקושים – ובפועל: חוסר עשייה מֵשָׁתֵק.

• המשך יבוא