ימי אלול בביתנו היו ימים של ריחות מתוקים, ריח הקפה בשעות המוקדמות של הבוקר. ריחו של הקפה ששתה אבי ע"ה בקומו לסליחות בטרם תצא השמש. כשעוד חשוך בחוץ. רגעים קסומים של בין לילה ליום. רגעים של טרם יום חדש, של טרם השנה החדשה. ברקע שיחתם החרישית של הוריי. אימא קמה מוקדם, הכינה קפה ריחני בפינג'אן. קפה מבושל. ריחו משכר עובר זורם בין החדרים.
סליחות.
אבא יצא לבית הכנסת, לתפילותיו, וריחות של פירות מתפשטים בבית. פירות מתקלפים. מקולפים. נשמע קרקוש הסירים, הגז הדולק, הסוכר נמהל בפירות. אימא מכינה ריבות לראש השנה. כל יום הכינה אימא ריבה אחרת. ריח הסוכר בפירות מתבשל וממלא את הבית במתיקותו – מוכרת, מרגשת.
בילדותי לא אכלו בביתנו דבש בראש השנה. לא הדבש המוכר בכל אופן. הדבש שלנו היה הריבות שהכינה אימא ע"ה. ריבות בטעם של עוד ועוד וחבל שנגמר בסוף... ריבות מתאנים, ריבות מענבים, מתפוחים, והכי מופלאה - ריבת החבושים. הריבה הכי מבוקשת אותה אכלנו רק ביום טוב שני של ראש השנה. לאחר ברכת "שהחיינו". והברכה הייתה גם על שסוף-סוף נטעם מריבת החבושים הנפלאה.
כל אלו היו ריחות אלול שלנו, טעמי ראש השנה הקרב. רק כשבגרנו קנינו דבש "כמו כולם". דבש אמיתי. דבש דבורים. אבל הריבות שבושלו שעות רבות על הגז, הריבות שריחן בישר את ימי אלול, את ראש השנה הקרב, את ימי הסליחות, הריבות הנפלאות ההן - רק טעמן המתוק והבלתי נשכח נשאר.
ימי אלול של אבי היו שמחים. הקימה מוקדם בבוקר, אמר אבא, מביאה מזל (ובאמת נאמר במשלי כ, פס' יג: "אל תאהב שינה פן תיורש פקח עיניך ושבע לחם"), והוא שמח להזדמנות לקום ממש מוקדם. מתעטף בטליתו ופניו כפני מלאך. אימא שלווה מולו עם הקפה ביד. הקפה שאת אהבתה לו הורישה לי במנה גדושה.
אחר-כך למדתי מה"בן איש חי" ששעות הלילה שייכות לכוחות הרוע. למדתי ששעות השחר הינן שעות של מלאכים. ומה טוב מזמן זה לקום לסליחות?
חודש אלול – אני לדודי ודודי לי - ימים בהם נמצא הקב"ה קרוב אלינו מתמיד. אנו חשים בקרבתו ויכולים לפנות אליו בבקשת סליחה, להתחנן על נפשנו. להתחרט, להבטיח. ובעזרת השם לקיים.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
