עשית עבורם ככל שיכולת... התקשרת, דאגת, הזמנת וסייעת. היית בשבילם בכל עת שרצו. כשהיה להם קשה, את היית הכתובת ותמיד שמחת לסייע בלב פתוח ובהארת פנים.
איך קרה שדווקא אלה הפנו לך עורף כשרצית אותם? כשנזקקת? כשפתאום נכשלת במשהו? איך זה שדווקא הם אלה שפתאום דקרו את ליבך במילותיהם הקשות, המבקרות?
לעתים נדמה שאנשים מעדיפים שתהיי רעה אליהם. שתתעלמי, שתתייחסי בגסות. שתשכחי את תאריכי ימי ההולדת שלהם. שתגידי להם שהיום את עסוקה ואינך יכולה לארח. שאם הם משתפים אותך בבעיה - תבקרי אותם במקום להאזין להם באהדה ובדאגה.
את הנשמה נתת להם. כי את באמת אוהבת אותם, את באמת דואגת להם. אבל הם העדיפו את מי שהתייחס בפחות התחשבות, בפחות עדינות. את מי שנהג כלפיהם בגסות או בהתעלמות.
זה מעליב. זה פוגע. זה משאיר אותך מבולבלת. פתאום גם נשמעים דיבורים מכוערים. פתאום יש תחושה שדמך הותר. ואת תוהה - לא יותר נעים כשמתייחסים אליך יפה?
גם שנאה גדולה, אומרים, יכולה להפוך לאהבה. רגשות יכולים להשתנות בקיצוניות. הכרת טובה לעולם לא תהפוך לאהבה! אולי מפני שלא נעים לחוש חייבים? שהרי דווקא אלה שהיטבת איתם ימעיטו מערכך. כך זה ממעיט מחשיבות מעשייך.
אבל תפקידנו בעולם הוא לעשות את הטוב ביותר שנוכל, במסגרת מגבלותינו. לעשות ממש לשם שמים ולמען עצמנו. כי כאשר אנו עושים מה שנראה לנו נכון וטוב, כאשר איננו מצפים לגמול ולהכרת טובה - אנחנו עושים את מעשינו בשמחה ובנחת. אנחנו מתחזקים בנפשנו ובביטחוננו העצמי. כך נבנה חוסננו האישי.
האדם, אמר ברנרד שו, יכול להפוך לאחד מאיתני הטבע. וההיצמדות לאני הפנימי הזה - איזה כוח עצום זה...
