שוב ושוב חוזר על עצמו הפער העצום שבין הכנת תוכניות, הערכות מצב, הכרזה על כוננות מוגברת ופיזור הבטחות לציבור שהכל בשליטה - לבין מה שקורה במציאות. נראה שהצמרת הביטחונית לוקה בסוג של הונאה עצמית לגבי היכולות המקצועיות של הצבא בלחימה מול אזרחים.
שינוי מצב הלחימה
במשך שבועות לא מעטים היו ידיעות ברשת החברתית "פייסבוק" על כך שביום הנכבה אלפי פליטים סורים יצעדו בשורה ארוכה לעבר ישראל. במהלך הערכות המצב שהציג הצבא לפי הדרג המדיני, הושם דגש על הגבול הדרומי והמזרחי ופחות על הצפוני. הדרג המדיני ריענן בפני מפקדי הצבא את נוהלי הפתיחה באש. הנחיות אלו עבדו בעבר הן בעזה והן בלבנון, כאשר פלשתינים ניסו לפרוץ את מחסום ארז בגבול הדרומי, וצבא לבנון עזר לישראל כאשר ירה על המפגינים שעלו על גבעת הצעקות.
ברמת-הגולן קרה מחדל נוראי כאשר הצבא עמד חסר-אונים למול מפגינים שפרצו את גדר הגבול, עברו בתוך שדה-מוקשים שלא פעלו והגיעו עד לכפר הדרוזי מג'דל שמס (אחד אפילו הרחיק לכת והגיע עד לפאתי תל אביב כדי למצוא את ביתו ביפו).
הפקת לקחים
למדינת ישראל יש בעיה מערכתית. כלומר, אין בידה מספיק כלים כדי למנוע מפליטים זועמים לעבור את גדר הגבולות, אם בסוריה, אם בעזה או בלבנון. מצרים, ירדן, לבנון והרשות הפלשתינית יעשו הכל למנוע תופעות אלו, אך הצבא חייב לפתח שיטות לוחמה כנגד פליטים לא חמושים השואפים לממש את זכות השיבה אל מה שהם רואים כמולדתם.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
