סיפור מלחמה

ביום שני ה- 8 באוקטובר 1973, יצא צה"ל להתקפת נגד כוחות הצבא המצרי. אוגדה 143 בפיקודו של אריק ז"ל נערכה כחיפוי על ציר חת"ם מול גשר הפירדן, בעוד אוגדה 162 תחת פיקודו של האלוף אברהם אדן ( ברן )תקפה מצפון לדרום.

שלושה ימים קודם ביום שבת בצהריים, התייצבנו מאיר דגן דני וולף/רהב ז"ל ואנוכי, במפקדת אוגדת שרון בסמוך לבאר שבע. וכך לאורכו של הליל סייענו למפקדי המשנה באוגדה, לחמש את העוצבות.

ולעת שחר על בסיס פורד טרנזיט שקבל מפקד האוגדה והכרמל "דוכס" שלי, יצאנו למרכז סיני כחלוץ לפני המחנה. בהגיענו לרפידים חיכתה לנו הפתעה בדמות שני גיפים מאובזרים, מתנה מאלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש ז"ל. את הגיפ הראשון לקח מפקדי הנערץ הוא אריאל שרון, והשני סופח אלינו - כאשר דני וולף ז"ל (לימים אל"ם) על כסא הנהג, אני מימינו ומאיר דגן (אז סרן ולימים אלוף וראש המוסד) מאבטח מאחור.

מיד אם קבלתו ניתבנו את חטיבות לעמדות הקרב, ולמחרת (8 אוק') חברנו לחפ"ק של אריק. ומשם במשך שעות צפינו בחטיבות של אוגדת ברן, שהיו אמורות לתקוף מצפון לדרום. אלא שזולת גדודו של אסף יגורי ז"ל, נעו יתר עוצבות "אוגדת ברן" ללא מגע עם האויב. שעה אחר שעה חולפת ואנו מתבוננים ומקטרים, בעוד אש הארטילריה המצרית על החפ"ק, לא פוסקת לרגע. לעת חצות היום, הצעתי לחברי "לצאת לארוחת צהריים", משמע, עקב הירי הארטילרי, להתרחק מזרחה.

ואכן כך היה. דני כהרגלו על ההגה, מאיר מאחור ואני על המא"ג התרחקנו ממפקדת האוגדה, בערך 5 קילומטרים מזרחה עמוק בתוך הדיונות. שם מוקפים בדיונות חול, אספנו במאמץ קומץ זרדים, הדלקנו מדורה ועליה העמדנו קופסת שימורים ומים לקפה. בעבור 5 דקות כאשר בועות עולות מהקופסא ומסמנות רתיחה, נפל פגז בערך שלש מאות מטר ומימין. 10 שניות לאחריו, נפל השני כשלש מאות מטר משמאל.

מאחר שהיה ברור כי הפגז הבא ייפול עלינו, זינקנו אל הג'יפ ודהרנו עוד כארבע קילומטר מזרחה. וכמקודם, גם כאן אספנו זרדים יבשים למדורה. משהאש בערה והמים כמעט ורתחו, נפל פגז כשלש מאות מטר מימין, בעבור שניות נוספות בא זה שאחריו משמאל, ואנו חפצי חיים מדופלמים קפצנו לג'יפ ודהרנו השד יודע לאן. והרי ידוע וברי אפילו לטמבל מצוי, כי אנו נמצאים תחת תצפית של קציני ארטילריה מצרים.

אלא מאי: לך ותאתר אותם, במרחב העצום שכולו דיונות אין סופיות. התבוננתי מסביב, ולאחר מכן הצבעתי על אוכף בין שני רכסים, אחד מני רבים שהיה בטווח של כחמישה קילומטר, והוריתי לדני לנוע ישר אליו. ובעוד הקורא מדמיין את התנועה אל אותו אוכף, אביא לשם השלמה - סיפור בתוך סיפור/ מעין סיפורצ'יק.

שנתיים קודם, כאשר דני וולף/ רהב ז"ל מפקדי חלה במחלה הארורה, מלאתי את מקומו כמפקדה של "סיירת שקד". מעת לעת ובין טיפול לטיפול, דני את אלה לביקור הלוחמים בסמטאות עזה העיר ומחנות הפליטים. ותמיד, נשא על כתפו השמאלית רימון מס 18 - שהזורק אותו היה מחזיק בסרט שאמור היה לחלוץ את הנצרה, ובהקשה פועל פגיעתו היה אמור להתפוצץ.

רימון זה הפך לדידי לנושא ויכוח קבוע, וזאת לפני ואו אחרי דיון בעניין ארגון והפעלת כוחות צבא, ואו כמבוא לוויכוח פוליטי. לדידי עצם הויכוח ביטוי להערכתו של דני, כאדם חושב הדבק בעקרונותיו. מה שאפשר לי לאתר נקודות תורפה בהשקפת עולמו, כדי לעצב משלי מענה נכון לכל סוגיה ובעיה.

ואכן כהרגל מגונה שלי, התייצבתי כמובן בצד הטוען, כי הרימון הנ"ל הנו כלי חסר ערך. על-אף הוויכוחים ולמרות השנים שחלפו, הקפיד דני היקר שלי גם במלחמה הזו לעתור את כתפו השמאלית באותו רימון מס 18. כאן נעצור, ונחזור לדיונות.

בעוד ג'יפ גלגלי הבלון שלא היה כמותו בישראל, גמע בקלילות את הפער לאותו אוכף, אך האט מעט כאשר טיפס במעלה הדיונה. זיהיתי כעשרה מטרים מימיני ובסמוך לפסגתה, שלושה מצרים שהתכסו בברזנט כשמעליו פוזר חול להסוואת העמדה. זינקתי מהג'יפ ותוך כדי ירי, ובעוד אני מתקרב אל אויבי, אני שומע את דני צועק "רימון" ומעלי חולף אותו רימון 18 (זה מהסיפור), נופל על הברזנט וכמובן ( עקב החול הרך ) לא התפוצץ - ובחרש ממתין להשמדתו, עד עצם היום הזה.

לאחר ששלשת המצרים חוסלו, הבחנתי בעקבות של חמישה מצרים נוספים, היורדים לבקעה מהעבר השני של הדיונה. הסתבר כי אלה ניסו להסתתר מאתנו, אך משראו את עמדת האש העדיפה שלנו הרימו ידיים, וכל זאת, בטווח של כמאה ועשרים מטר מאתנו. דני ז"ל שהיה הומניסט מהקיצוניים המקפיד על קלה כחמורה בכל דבר, כל שכן באופן הטיפול המתבקש משובה חיילי אויב במלחמה, הדליק סיגריה (מלבורו), נעץ את זו בזווית הפה והתחיל לנוע אליהם באיגוף שמאלי, כאשר מאיר דגן ואנוכי מחפים על תנועתו.

אלא מאי, כאשר דני התקרב אל המצרים לכדי עשרים מטר, החליטו אלה להשיב מלחמה (אולי משיקול של יחסי כוחות, שלושה ישראלים מול חמישה מצרים), נשכבו על הארץ תפסו את נשקם, ופתחו באש.

בסיום הקרב הקצרצר, התברר כי כולם היו קציני ארטילריה, שכיוונו את אש התותחים על חבורת הפיקוד של אריק, וגם מנעה מאתנו פעמיים לבשל את ארוחת הצהריים. אספנו את נשקם וחשוב פי אלף מאלה, את מפות המלחמה של הצבא המצרי. ובחשיבות משנית אך הרבה יותר אטרקטיבית, הבאנו את המשקפות הראשונות שעמדו מאז לרשות האוגדה.

אלא שלדידי על-אף ההצלחה קוזזה השמחה, משום סיומה של פרשת הרימון מס 18, שהיוותה סיבה לוויכוח פורה מול דני וולף/ רהב, שזולת הפגם פועל היותו שמאלן מהמעלה הראשונה, היה חבר אמיתי גיבור וחכם.