מצדה, שנית

ההנחה המונחת בבסיס חזונו של רוזנברג היא חדשות רעות בשביל הישראלים של ראשית האלף השלישי. הוא אומר, בפשטות מסוימת, שלנצח נאכל חרב. אבל לצד החדשות הרעות, גלומות גם הבטחות וחדשות טובות: אנחנו הולכים לנצח במלחמות הבאות, ובדרך שתקנה לנו תהילה ומוניטין עולמיים.

לפי רוזנברג, האתיקה של הלוחם השכיר היא דתם האמיתית של אנשי מצדה. היהדות, לדידם, היא לא יותר ממסורת, מעין רקע תרבותי משותף, קוד סודי הקיים ברבדים נפשיים עמוקים יותר, ושאינו משפיע על התנהגותם במציאות הגשמית. כל מצדאי יודע שאת החוזה יש לקיים בכל מחיר, ושלעולם לא מחליפים צד באותה מלחמה, לא חשוב מה גודלו של הפיתוי הכלכלי. ככה יוצרים מוניטין בין הכוכבים ומבטיחים למצדה זרם שוטף של לקוחות. לעומת זאת, במה שקשור ליהדות אפשר לסגל גמישות מסוימת. האיסור על אכילת בשר חזיר חל רק במצדה. כשהמצדאים נמצאים בכוכב-לכת אחר, הם רשאים לאכול הכל. מעבר לזה, בכל דילמה מכריעים לפי מה שטוב ליהודים. עקומת התמורה המוסרית של מצדה קובעת ללא כחל ושרק כי ציפורנו של יהודי אחד שקולה כנגד קיומם של עולמות גויים שלמים.

מבחינות רבות, היקום של רוזנברג הוא פנטסיה של יהודי גלותי על ישראל חזקה ובלתי מנוצחת, מקום שבו כולם יודעים מהם "מדי אל"ף", פונים למפקדים בשמות פרטיים, מנמיכים את הטון כשמדברים על ה"מדור" בן דמותו של ה"מוסד", ומפקדים מובילים גיסות לקרב בקריאה ההירואית "אחריי". במילים אחרות, מצדה היא עולם של אהבה מקודשת בדם.

המצדאים הם חברה הומוגנית וסולידרית למדי. אין סיפורי קב"ן, אין חתונות פיקטיביות, אין "תורתו אומנותו", אין "כבוד בת מלך פנימה". כל הבנים רוצים להיות יהושע בן-נון, או יפתח, או יואב, או דוד מלך ישראל, או אריאל שרון. כל הבנות הן וריאציה כזאת או אחרת של מניה שוחט, גולדה מאיר או תמר מחסמב"ה.

יהודים המגיעים למצדה כתיירים מעולמות אחרים (כן, כן, הגולה קיימת עדיין) מזכירים שורות נשכחות מהשיר "תיירים" ליהודה עמיחי. הם בוכים על יפי גבורת נערינו וחושקים בקשיחות נערותינו. הבנות מביאות למצדה יתרון חשוב נוסף על-פניהם של העולמות האחרים: ידע רפואי מתקדם. בין היתר הן יודעות להצמיח מחדש איברים שנקטעו בקרב. וכך, גם אם לרוב הדודים החוזרים מהקרב יש רק רגל אחת (כמו שכתב חנוך לוין ב"מלכת אמבטיה"), הם משוגרים חיש קל לקרב נוסף, כשהם ניצבים על זוג רגליים ששוחזרו להן יחדיו. המדע הסודי של בנות ישראל הוא הקלף המנצח של המצדאים. בזכותו הם שורדים קרבות שאחרים לא חוזרים מהם.

מדוע, אם כן, המצדאים לא נוטשים את עסקי המלחמה ועוברים לייצוא ידע רפואי ומדעי? תשובה אפשרית לתהייה הזאת מתבססת על השילוב בין היצע, ביקוש ותחרות. בעולם המדע התחרות הבין-כוכבית עזה ואם יחשפו ידע, או את עצם קיומן של המצאות פורצות דרך, מישהו, גדול ועשיר יותר, יוכל אולי לעקוף אותם בסיבוב. במילים אחרות, בעולם של ייצוא חופשי, בעולם של שיתוף בידע, לא ברור עד כמה היתרון היחסי של המצדאים ניתן לשימור. בעולם המלחמה, לעומת זאת, הביקושים גואים והנכונות של הגויים להילחם בעצמם את מלחמותיהם פוחתת בהתמדה. במילים אחרות, המדע אולי יכול להאריך את החיים ולשפר את איכותם, אבל רק אומנות המלחמה יכולה להבטיח את קיומם ארוך הטווח של היהודים בעולם העוין המקיף אותם. בתנאים האלה ברור שהמצדאים ימשיכו ויילחמו לנצח, כי מבחינתם, המלחמה טובה ליהודים.