סיפורה של סא"ל (מיל') עירית זהרוני

בשבוע שעבר הלכה לעולמה אשת ידיעת הארץ סא"ל (מיל.) עירית זהרוני בתו של המורה לטבע המיתולוגי מנחם זהרוני, ומי שערכה והפיקה בשנות ה-80 של המאה הקודמת את המדור הפופולרי "דרך ארץ" בעיתון "במחנה". לימים קובצו המאמרים שהתפרסמו במדור זה לסדרת ספרים מצליחים בשם "דרך ארץ". בת 70 הייתה במותה. במלחמת ההתשה בסיני בשנת 1969, בעת שהשתתפה בסיור מטה הנח"ל שביקר את חיילי הנח"ל במוצבי התעלה, נפגעה קשה מירי הפגזה מצרית והרופאים נאלצו לקטוע את אחת מרגליה.

תולדות חייה

עירית זהרוני, נולדה בשנת 1945 במושב כפר יהושוע שבעמק יזרעאל, להוריה מנחם ויפה זהרוני שהיו חברי המושב. אביה של עירית היה המורה לטבע המיתולוגי מנחם זהרוני (1979-1912), ממייסדי "בית חנקין" מכון ללימודי טבע וידיעת הארץ בכפר יהושע. את לימודיה בבית הספר היסודי עשתה עירית בבית ספר בכפר יהושע. בתחילת שנות ה-60 עברו הוריה להתגורר בחיפה ועירית למדה, בבית ספר התיכון בעיר.

עירית הייתה בגרעין "עוז" שיועד להתיישב בקיבוץ אייל בשרון. היא הלכה לפיקוד, עברה קורס מ"כים, קורס קצינים וסיימה את שירותה הסדיר כקצינה. לאחר השחרור הצטרפה לקיבוץ אייל ושימשה שם כרכזת ענף גן הירק.

חבריה מהקיבוץ מספרים כי הצטיינה בכל תפקידיה. אישה יפה וחכמה עם עיניים מדהימות, מספרים חבריה. חברה קרובה שהייתה אתה בגרעין, מספרת כי עירית "הן בצבא והן בעבודה תמיד הצליחה להצטיין ולקחת אחריות. ראשונה נוהגת טרקטור, מרכזת ענף".

סיפור פציעתה הקשה

בהמשך התבקשה לחזור לצה"ל בתור קצינת חברה וגרעינים של הנח"ל. ב-1969, תקופת מלחמת ההתשה, הצטרפה לסיור מטה הנח"ל שביקר את חיילי הנח"ל בתעלה סואץ. בהיותם מחוץ למוצב בחצר המוצב ניתכה עליהם פתע הפגזה מצרית. עירית נפצעה קשה מאוד והיו קשיים בפינוי הפצועים. עירית פונתה לבסיס צה"ל ברפידים. משם בשל חומרת מצבה פונתה במטוס לשדה התעופה בן-גוריון ומשם הועברה לבית חולים תל השומר. בבית החולים נאלצו הרופאים לקטוע את רגלה וגם רגלה השנייה הייתה בסכנה. עירית שכבה בבית החולים למעשה במשך כשנה. כשהיא מתמודדת עם כאבי תופת קשים, ניתוחים חוזרים וייסורים נפשיים קשים. כל אותה תקופה ליוותה אותה במסירות ובאהבה אמה יפה זהרוני. ניתן לשער מה התחולל בנפשה של הבחורה היפה והצעירה והאנרגטית הזו כשהבינה כי חייה לא יחזרו להיות כבעבר והיא תצטרך להתמודד עם קשיים לא מעטים. לאחר שהשתחררה מבית החולים ועברה טיפולי שיקום חזרה עירית לצה"ל ועסקה בשיקום נפגעים. תקופה מסוימת שירתה בדובר צה"ל.

בשנות ה-70 למדה עירית לימודי ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. יחיאל שלזינגר, ביולוג ימי מאילת שלמד יחד עמה באוניברסיטת תל אביב, מספר: "היינו מבלים שעות בשיחות רבות על החיים ועל עברנו בצבא ובנח"ל. אהבתי השיחות עם עירית, דיבורה הרהוט וגישתה לדברים. עם השנים עברתי לאילת והמרחק ניתק הקשר והפגישות נתמעטו מאד. לאחרונה ניסיתי לחדש הקשר אולם המרחק עיכב.

ערכה את מדור "דרך ארץ" ב"במחנה"

לקראת שנות ה-80 עברה עירית מדובר צה"ל למדור ידיעת הארץ בחיל החינוך ולביטאון צה"ל, "במחנה" שם ערכה והפיקה את מדור "דרך ארץ" 'שהתפרסם מדי שבוע ב"במחנה".

היה זה מדור שזכה לפופולריות רבה, גם מחוץ לצבא. המדור לא היה נחלת אנשי צה"ל בלבד והגיע גם לבתי ספר ואוניברסיטאות ותלמידים וחוקרי ידיעת הארץ נעזרו במדור ובצילומיו. המדור כלל סקירה וכתבה צבעונית גדולה בנושא ארץ ישראל בנושאים שונים הקשורים בידיעת הארץ: היסטוריה, גאוגרפיה, ארכאולוגיה, חי, צומח, נופים ועוד. כתבו בו מיטב החוקרים והמומחים. הכתבות היו מקצועיות ומקיפות אך גם פופולריות וכתובות וערוכות בצורה כזו שכל חייל ושכל מתעניין יבין אותן. בתוך כל רשימה כזו הופיע פוסטר צבעוני בשני עמודים במרכז החוברת. כל מי ששירת בצה"ל בשנים אלה ודאי נתקל לא אחת בפוסטרים אלה במשרדי הבסיס ומועדוני היחידה. עדיף שהחיילים יתלו פוסטרים של נופי ארץ ישראל ועתיקותיה ולא פוסטרים של בחורות ערומות אמר לי בזמנו מפקד בצה"ל.

לימים קובצו הכתבות והצילומים במדור זה לסדרת ספרים מצליחה בשם כולל "דרך ארץ" בהוצאת במשרד הביטחון. הספרים הפכו לפופולריים. סוג של ספר חובה בתחום ידיעת הארץ בבתים רבים בישראל.

מספר על עירית זהרוני פרופ' יחיאל לימור, עיתונאי בעברו וכיום מרצה לתקשורת באקדמיה: "שנים קראתי את מאמריה המחכימים והמעשירים. הכרנו בטיול משותף לדרום אמריקה. היה זה טיול ניסיוני שאורגן על-ידי חברת טיולים ירושלמית כדי לברר אפשרות שילוב והנגשת מסלולים מיוחדים לנכים בטיולי טבע בדרום אמריקה. עירית נבחרה להשתתף בטיול ניסיוני זה. "למדתי אז להכיר את האישה החכמה ואת הנפש הרגישה". אומר בשיחה איתי יחיאל (חיליק )לימור שהוא אגב אבא של העיתונאי ואיש הטלוויזיה יואב לימור.

משפחתה

עירית לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. מכר שמכיר את עירית ואת משפחתה היטב, אומר לי כי להערכתו הפציעה הקשה היא שהובילה את עירית להחלטה לא להביא ילדים לעולם. אביה המורה לטבע, מנחם זהרוני, אותו העריצה, נהרג בשנת 1979 בחצותו כביש סואן. אימה יפה זהרוני נפטרה שנים אחר כך. מותה של אמה אליה הייתה קשורה מאד, מספר לי מכר המשפחה, הייתה עבורה מכה קשה. אחיה של עירית, אילן זהרוני, תושב הישוב רם און שבחבל תענך עוסק גם הוא בתחום ידיעת הארץ הוא מדריך טיולים וותיק, עבד בחברה להגנת הטבע, וכתב מספר ספרים ומחקרים בנושאי טבע וידיעת הארץ. ב-1990 שכל את בנו רס"ן עופר זהרוני, טייס חיל-האוויר, בהתרסק מטוס חיל-האוויר ובו 4 טייסים וקצינת המבצעים של הטייסת סרן שלומית יאיר, בתו של האלוף יורם יאיר(יה-יה). אחותה של עירית זהרוני היא אביבית ("ביבי") עציוני, רעייתו של פרופ' עמוס עציוני מנהל בית חולים לילדים "מאייר" שליד בית חולים "רמב"ם"

הלוויתה של עירית והספדה של ענת יהלום

ביום ראשון 23.8.15 הובאה עירית זהרוני למנוחות בבית העלמין במושב כפר יהושע, שם נקברה בסמוך לקבר הוריה. בן המספידות אותה הייתה ענת יהלום, בת כנרת, שנפצעה ב-6 באוקטובר במלחמת יום כיפור כאשר להק של מטוסים מצריים הפציצו את בסיס טסה בסיני בו שירתה. בהספדה נאמר בן השאר:

"עירית זהרוני, אחות ליבי. איננה. עירית ואני נולדנו באותו התאריך בהפרש של כמה שנים. עירית ואני נפצענו באותו התאריך בהפרש של כמה שנים. היא במלחמת ההתשה בסיני ואני במלחמת כיפור בסיני. עירית ואני התעוררנו לחיים אחרים לגמרי בבית החולים תל השומר בידיו של אותו צוות מנתחים.

בחלוף השנים שכבנו זו לצידה של רעותה במיטות סמוכות בבית החולים, כשאנחנו חולקות יחד מכאובים - תקוות - חלומות - ומציאות חדשה ומטלטלת עד כאב.

עירית הייתה הראשונה לספר לי 'מה מחכה לי' כשניערה אותי מן החלומות שבהם נאחזתי. מת זה מת אם לא הבנת. והמתים חוזרים רק בחלומות״. או ״הרגל הזאת... אה, שיהיה לך ברור, זה לא צומח מחדש. מה שאין אין! תלמדי לחיות עם האין הזה״.

כשהבטתי בה בעיניים פעורות ומלאות בדמעות, של נערה צעירה באחותה הגדולה, 'עיגלה' מעט את הפינות וניסתה לרכך את המכה כשהסבירה שהכאבים מנהלים לפעמים את מה שיוצא לה מהפה ושגם אצלי זה בטח יהיה ככה. שלא אבהל מזה, שאלמד לחיות עם זה וכך גם הסביבה תלמד לקבל אותי...

״הנה יש לך חברים חדשים בבית החולים. תדעי לך שהחברות הזו, חברות דמים וברית עולם היא״. כך אמרה ובכך זרעה מעט נחמה בשדות ההלם שלאחר המלחמה. היא ה'ותיקה' ואני ה'חדשה'. שמרנו על קשרים חמים. היא ביקרה אותנו בכנרת והשתתפה בחתונתנו...
בדרך השיקום האין סופית. וכדרכה של עירית וכדרכה של הארץ הזו, היו דרכיהן לעיתים, קשות מנשוא עד שהכריעו את חייה. נוחי אהובה בין רגביה החמים של אדמת כפר יהושע. אלה, יחבקו אותך באהבה גדולה, זו שאת כל-כך ראויה לה. עירית היפה-הזקופה-החדה. אחות ליבי מאז. לעולם אזכור לך חסד נעורינו האבודים".