|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
במהלך התפילה שרו וגם רקדו ולפעמים קצת עינטזו. לא הייתי בטוח אם אני בתפילת ראש השנה או במסיבת חתונה. לקראת צהריים מישהו נתן סימן וכל המתפללים השתטחו על הריצפה, רובם הגדול במצב של השתחוות. מימי לא ראיתי יהודים משתחווים בבית כנסת בשעת תפילה
|
|
יהדות רפורמית. נשים עם כיפות וטליתות [צילום: Sebastian Scheiner, The Associated Press]
|
|
|
|
|
בכניסה לבית הכנסת הרפורמי בלוס אנג'לס, אליו הזדמנתי בראש השנה, שומרים במדים שחורים עם מתקנים לגילוי חפצים חשודים. בארץ, באתי לבית כנסת נכנסתי ואיש לא שאל מי אני ומה אני. אינני חשוד ובכניסה לבתי הכנסת, איש אינו בודק. אבל כאן זה חו"ל. גם צריך להזמין מקום מראש ולשלם, כי מי שלא מזמין, נשאר בחוץ. בארץ, כשרציתי לתרום אחרי ראש השנה, התקשיתי לאתר את הגבאי בביתו...
בתוך הבניין, אולם גדול, צח וקר. אינני רואה רואים סימנים של בית תפילה יהודי וגם ארון הקודש נחבא מעיני. כמו נעלם. אז אמרו לי, שפה בית כנסת קבוע עם קהילה גדולה. יש כאן הרבּה מאוד כסאות עץ פשוטים, לבנים, כמו כסאות פלסטיק. כל המקומות תפוסים והאולם מלא. קהל חביב, מאיר עיניים. אנשים מחייכים. לכל הגברים כיפות קטנות. לי משונה לראות שגם רוב הנשים בכיפות. חלקן עם טליתות. עוד יותר מוזר לראות נשים אחדות חשופות חזה למדי. זה לא מפריע לעטות טלית שאינה מכסה דבר. אחרות, בעיקר צעירות, באו לתפילה בשמלניות קצרצרות. עניין של אופנה.
העיניים מתחילות להתרגל, ואז שמתי לב לתפילה. המחזורים, כמובן בעברית עם תרגום באתו דף, אבל המנגינות מוזרות. אף אחת מהתפילות לא נשמעה לי מוכרת. אף אחת!
הקהל דווקא הכיר את כל המנגינות. שרו עם החזן ורקדו עד כדי אקסטזה עם תפילותיו. אז שמתי לב, שליד הבמה יש שלושה מתופפים וגם אקורדיוניסט אחד ושלוש בנות שרו במקהלה אל המיקרופונים של בית הכנסת. אמת לומר, לא ראיתי מיקרופון בבית כנסת, לא בארץ ולא בחו"ל, כשהזדמנתי אליהם.
הרבּה הייתה עטויה טלית ועל שער ראשה כיפה קטנה. היא ניהלה את הטקס בקול גדול וברמקול. וכך הגיע מועד התקיעה ואז נתגלה שופר גדול ומרשים. שמתי לב, שהתוקעת היא אישה מבוגרת: "זאת אמה של הרבּה" - לחשו באוזני.
כתבתי, שהגברים עטויי כיפות, לא הייתי בטוח שגם החזן כך. מרחוק, זה לא נראה. התקרבתי וראיתי שכיפתו חומה, כמו שערו, כאילו כדי שלא יבחינו בכיסוי הראש. במהלך התפילה שרו וגם רקדו ולפעמים קצת עינטזו. לא הייתי בטוח אם אני בתפילת ראש השנה או במסיבת חתונה. לקראת צהריים מישהו נתן סימן וכל המתפללים השתטחו על הריצפה, רובם הגדול במצב של השתחוות. מימי לא ראיתי יהודים משתחווים בבית כנסת בשעת תפילה. מיהרתי לצאת מן המקום.
מכיוון שאינני שומר מצוות ואינני יודע על מנהג זה, שאלתי שני בקיאים והנה תשובותיהם: אמר רבי מנחם: "אין זה נכון, שיהודים אינם משתטחים ארצה בתפילתם. בשני ימי ראש השנה משתטח היהודי בתפילתו פעם אחת (בתפילת מוסף, בעת אמירת הפסוקים: 'ואנחנו כורעים, משתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה') ובתפילת מוסף של יום הכיפורים, מספר פעמים, כשמשחזרים בתפילה את עבודת כהן הגדול בבית המקדש, בקודש הקדשים".
השיב רבי ישראל: "דעתי אינה נוחה ממנהג זה. דומני שהוא קיים שנים לא רבות, ומקורו בעדות הספרדיות".
משיבון אוטומטי
אם המשיבון אומר "שיחתכם חשובה לנו" - משמע הוא מודיע ש"לא איכפת לנו מכם"...
|
| תאריך:
|
19/09/2015
|
|
|
עודכן:
|
20/09/2015
|
|
יאיר דקל
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
קורןנאוה טבריה
|
20/09/15 05:25
|
|
רכיבה על אופניים במרוצת יום כיפור קנתה לה בארץ שביתה בממדים שהפכו זה מכבר לספורט לאומי. המחזה המביש, הנפוץ בעיקר בקרב בני התשחורת, אינו אלא זלזול מופגן בערכי המסורת היהודית, וקרוב לוודאי שיחזור על עצמו, כמדי שנה בשנה, גם הפעם.
|
|
|
|
|
אחרי העבודה נסעתי לעשות קצת קניות לחג, כי ראש השנה זה חג חשוב, ומאז שאני ילד קטן אבא שלי הכיר לי את חגי ישראל, שלמען האמת אני די אוהב אותם, למרות שאני כחילוני מתקדם לא באמת שם עליהם. כי למי אכפת החגים של הדתיים הפרימיטיביים האלה שרק מתפללים כל היום עד שכולם מתים מרעב לפני שמותר להם לאכול משהו. אז בגלל שהמשפחה שלי היא קצת קטנה (מהמגזר של המשפחות שהם לא מרובות ילדים), אז אנחנו מתכנסים ביחד בערב ואומרים "חג שמח" ו"שנה טובה" כמה פעמים וניגשים לאכול בסגנון "אכול ככל יכולתך" (אבל עם נימוסים), כי הדודה שלי שבאה במיוחד מטבריה היא קצת קמצנית באוכל, ומי שלא לוקח לעצמו אוכל נשאר רעב. ותמיד אחרי הארוחה מישהו נעלב (אבא שלי) כי לא נשארו לו מספיק קציצות של דג שבמגזר שלנו קוראים לזה "גפילטע", ואח שלו גמר לו את הראש של הדג, וגם הבעל של הדודה שלי מתחיל לדבר על פוליטיקה והוא (מה לעשות) ימיני, וככה תמיד הם רבים ואני משתדל שלא ליפול לפה שלהם (כי אני לא כל כך אוהב לריב עם דוד שלי שהוא לא אינטליגנטי בעליל) ואני כמעט תמיד מצליח, עד שהדודה שלי שנעלבת מזה שלא אמרו לה מספיק פעמים דברים טובים והתפעלויות על האוכל (היא מהמגזר של הפולניות), מתחילה לדבר על הימים שהיא זוכרת אותי בתור ילד קטן, וכולם מפסיקים לריב ורק מעלים על חשבוני זכרונות, ודודה שלי שעכשיו היא מרוצה צובטת לי בלחי עד שנהייה לי אדום, ושואלת אותי מתי אני כבר אתחתן, ורק בגלל שאני כבר מבוגר (וסבלני), אני כמעט לא נעלב.
|
|
|
|
|
הפרשה נפתחת בהכרזתו של משה לעם: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא". המנהיג, שהיה אחראי ליציאת העם ממצרים, קיבל עבורם את התורה והנהיג אותם ארבעים שנה במדבר, מבשר לעם על מותו הקרב, אך אצל העם אין שום הבעת אבלות. כמדומני שנתק זה ניתן להבנה על-רקע ראש השנה ממנו יצאנו ויום הכיפורים שבפתחו אנו עומדים.
|
|
|
|
|
הימים שבין כסה לעשור נקראים עשרת ימי תשובה. ימים של חשבון נפש, של בקשת סליחה וכפרה בעניינים שבין אדם לחברו. ראש השנה משמש כיום דין לכל באי עולם, כפי שנאמר במסכת ראש השנה: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" (א, ב').
|
|
|
|
|
פעם נהוג היה לברך "שנה טובה" בכרטיסי ברכה. היינו קונים אותם ממבחר על גבי דוכן שעמד בעיר, עם רימונים ופרחים ושאר צבעים זוהרים וזהב שזור בהם. ניתן היה לשלוח את איגרות הברכה עד סוכות, כך שלא היינו מאחרים אם ראש השנה עבר ואיתו גם יום כיפור. אך לא שאלה של תזמון הייתה זאת, כי אם פרק זמן מופלא, שנמשך ונמשך, חמישה עשר ימים תמימים - ואצל המהדרים אפילו חודש תמים. תקופה של חג, התחלה, התחדשות, תקווה וציפייה.
|
|
|
|
|
