היש אהבה בחברות?

האמת, שדיוקנו של הנער בן ה-19, לוחם המג"ב בנימין יעקובוביץ', שמת מפצעיו בפיגוע הדריסה ליד חלחול לפני ארבעה ימים, דיוקנו זה חדר ללבי ואינו מרפה ממני, וקשה לי לשבת ולכתוב על קומדיה גם אם היא עם שחקניות כה חביבות. אך אין ברירה, והאצילות מחייבת.

למעשה, במציאות קשה למצוא מערכת יחסים כה מהודקת ורגשנית בין בנות, כפי שכתבה עליהן המחזאית האנגלייה אמליה בלמור. לעיתים, המושלמות ביחסים כאן קצת נראית מוגזמת. אומנם בתחילת דרכן הן לא בדיוק תואמות, ואפילו בעלות דעה לא סימפטית אחת על רעותה, אך בהמשך, מעצם התגוררותן במגורי הסטודנטים באוניברסיטה, הן מתחברות עד שאין להתיר את הקשר ביניהן לאורך כל העלילה המשתרעת על כעשרים שנה לערך. בעוד לרבים מוכרות תכונות פחות מושלמות בין נשים - כמו הקנאה, שהיא אם כל חטאת, הגורמת לאסונות ותוצאות גרועות למי שמחובר לחברות כאלו.

שלוש החברות: די - נתי קלוגר המשחקת לסבית ספורטיבית וגברית משהו, אך תוססת ורוקדת בחן במלוא הקצב בקטעי הריקוד של הבנות; וויוו - מיכל שטמלר המשחקת את המעצבת האלגנטית המוקפדת, שבולטת בשונותה מההיפיות של שנות השמונים, אז מתחילה העלילה, ורוז, מגי אזרזר שהיא הדמות המאחדת את כולן, סולחת ויודעת להעביר הכל בטוב, הן חמודות. אך להודות על האמת: נוכחותה של מגי אזרזר על הבמה, מעצם הקסם הבלתי נדלה שלה, שכובש כל צופה בכל תפקיד שהיא עושה, ומבליט אותה מכל היתר, גורם לה להאפיל על כל מי שנמצא על הבמה מלבדה.

מגי אזרזר, זוכת פרס התיאטרון כשחקנית המבטיחה לשנת 2015 על תפקידה הבלתי נשכח ב"לחנך את ריטה" בתיאטרון בית לסין, ובתפקידים בסרטים ובסדרות מצליחות רבות, מגי היא תופעה. כל משפט היוצא מפיה (כאן - בטקסט שתרגם אלי ביז'אווי המחונן), מקסים את הצופים, ומעורר עניין. כנות משחקה שובה את הלב. למרות המינוריות של הסיפור בטרם מגיעים לסוף הדרמטי, היא מצליחה להעניק עניין ולרתק את הצופים שהתעייפו אולי מקטעי הפילוסופיה של וויוו, שבהתחלה די דוחה את הצופים עקב כך. התבטאויותיה של רוז על נושא המין, ותיאוריה את גודל "הזה.." של חברה באותו זמן, מצחיקים כל כך, עד כי בכך היא מעניקה להצגה עסיסיות רבה. כך גם קרה בהצגה "מקווה" שהעלה בית לסין לפני כמה שנים. גם שם הייתה הדמות הכי ססגונית וכובשת לב. ומהצגת "לחנך את ריטה" - זוכרים רק אותה, כשזכרון הפרופסור מתאדה ונמוג.

עיצוב הבמה החכם והתלבושות של אורנה סמורגונסקי, הבימוי החלק של עדנה מאז"א, המוזיקה שערך אלדד לידור המוכשר, ועיצוב הווידאו ברקע של נמרוד צין, שמעניק לבמה עושר ויזואלי, עם התאורה הנכונה של נדב ברנע - כל אלה מעניקים שעה וחצי רגועות, נעימות, גם אם לא מסעירות, על-רקע האירועים שצובטים את ליבנו, ואינם מרפים מאיתנו ולו לדקה.