בעצם לא הייתי

דליה, גם היא בוגרת של 'רטורנו', מספרת על הקשר בין הזנחה ופגיעות מיניות שחוותה בילדותה ובין הידרדרותה והתמכרותה לסמים: "נולדתי וגדלתי במושב אמיד, מנוכר מאוד, שבו אתה נמדד בכסף שיש לך. המשפחה שלי הייתה מסודרת אבל לא עשירה. כל הסביבה החברתית שלי תמיד הייתה בתחרות. אומנם לא חסר לי דבר, אבל לא הייתי חלק מהמרוץ זה, ובמובן הזה נתוני הפתיחה שלי היו נחותים. בבית הספר נתפסתי כנחותה.

"אמי לקתה בדיכאון אחרי לידתה של אחותי הקטנה, ואושפזה. הפגיעה הראשונה שחוויתי לא הייתה התעללות אלא חוויה של היעדר אימא. הסבתא גידלה אותי והייתי חוזרת הביתה ורואה את אימא שרועה על הספה, מסטולית מתרופות, או – לחלופין – בהתפרצויות זעם. לא ראו אותי! אימא שלי עשתה שלושה ניסיונות אובדניים. הייתה לוקחת את הרכב ונעלמת, ואני הייתי חסרת אונים, חוששת שהיא עומדת לפגוע בעצמה ומקווה שתחזור בשלום.

"בבית הספר התחלתי להתנהג בצורה שתמשוך תשומת לב. שיראו אותי. הפכתי להיות השעיר לעזאזל של הכיתה. הייתי השמנה, הדחויה. כולם יכלו לדרוך עליי. עשיתי דברים שלא רציתי לעשות – כדי לרַצות, למשל לשתות. העיקר לקבל תשומת לב, גם אם היא לא חיובית.

"הפעם הראשונה שנפגעתי מינית הייתה בכיתה ז'. ילד שנתן לי לחשוב שהוא אוהב אותי גרם לי לעשות משהו שלא רציתי, בשירותים של בית הספר. הרגשתי מחוללת אבל רציתי לרצות אותו וחשבתי שזה נורמלי. אבל זה רק העמיק את ההסתייגות שלי מעצמי. היחסים אִתו נמשכו ארבע שנים שבהן הוא עשה בי כרצונו על בסיס יומיומי, ואני לא עצרתי את זה. רציתי לתת הכל כדי שיהיו אִתי. פעם יצאתי עם בחור שהפיץ לכל בית הספר תמונות שלי עירומה בפלג הגוף עליון. הייתי פגועה עד עמקי נשמתי, כי הוא עבד עליי. זה אכל אותי מבפנים. כולם צחקו עליי. כולם ראו אותי! זה הרגיש לי כמו אונס. הוא אנס לי את הפרטיות. נתתי בו אמון, נפתחתי לפניו, והוא נכנס פנימה והרס אותי מבפנים.

"הפכתי לבדיחה של בית הספר, הייתי שמנה, לאיש לא היה אכפת ממני. חטפתי המון מכות. אם הייתי מדברת על זה, הייתי יכולה לעשות עם זה משהו, אבל לא עצרתי את זה. סבלתי איומים ברצח. היה לי צורך גדול מאוד באהבה, והייתי נקודת משיכה לפגיעות מיניות. הפכתי שק איגרוף של כל העולם, מישהו צילם אותי מתחת לדלת השירותים והפיץ את התמונות בקרב כל הילדים. הרגשתי שאין לי ברירה ובגיל 13 התחלתי לשתות ויסקי ולעשן סיגריות. פתאום הרגשתי שיש לי מפלט, שיש לי תקווה. נשרתי מהלימודים ובמשך שנה ישבתי עם אנשים שמעשנים סמים. נשארתי ערה בלילות, התכתבתי באינטרנט, קיימתי יחסים עם גברים, הכל כדי לברוח ולא להרגיש. תמיד ברחתי גם לאוכל, אבל זה כבר לא הספיק. פיתחתי יחסים תלותיים ופוגעניים.

"בגיל 18 החלטתי לא להתגייס לצבא. לא רציתי להתאמץ. גם ככה לא היה לי כוח לחיות. הצהרתי שאני דתייה והשתחררתי. נותרתי ללא מסגרת ואז הכרתי בחור שסבל מפוסט-טראומה והיה לו אישור רפואי לקנביס. הוא השתמש בעוד סמים חוץ מקנביס. וככה התחלתי לנסות סמים. בהתחלה זה שימח אותי והיה פתרון לכל החיים האלו. זה שחרר אותי מכל הכאב. הרגשתי כמו נשמה שמרחפת באוויר, הרגשתי שיש לי בשביל מה לחיות. החלטתי שאני אעשן בבוקר, אלך לעבודה וחוזר חלילה. אבל זה לא הספיק והתחלתי לקחת חומרים קשים יותר. עד היום יש לי צורך להשתמש, אבל אני מתמודדת. בסופו של דבר הגעתי למצב שכלום לא עזר לי. יצאתי עם נרקומן שהיום מרצה מאסר בכלא. הרגשתי שהוא עושה לי טובה שהוא איתי. את קולטת כמה הדימוי העצמי שלי נמוך? אני בהלם ממה שנהיה ממני. כבר לא היה אכפת לי שום דבר. חייתי לפי דחפים וריגושים. בעצם לא הייתי...

"אחרי עשרים שנות הידרדרות עצרתי את כדור השלג הזה. הגעתי ל'רטורנו'. בהתחלת הטיפול לא ידעתי מה לעשות: לא היה לי פלאפון, לא היו לי סמים. עברתי חודש קשה מאוד, אבל הבנתי שיש לי כל כך הרבה דברים לא פתורים והחלטתי להיכנס בזה בכל הכוח. הבנתי שיש פתרון.

"היום המסר שלי לבנות במצב דומה הוא – לא לפחד! להשכיל לעצור את ההידרדרות גם אם זה נראה בלתי אפשרי. לדעת לאזור אומץ ולבקש עזרה. אם לא עוצרים בזמן מגיעים לתחתית שאני בחיים לא האמנתי שאגיע אליה. תמיד חשבתי ששום דבר לא יפגע בי. ברגע שמתחילה אובססיה, צריך להבין שזו בעיה. וגם כשנראה שמאוחר מדי, עדיין לא מאוחר מדי ואפשר לעצור. מי היה מאמין שאני אהיה נקייה, שאהיה מסוגלת להיות כנה מול הרגשות שלי, שאגיע לשלום ולשלווה עם עצמי. כל החיים התעללתי בעצמי ועכשיו אני אוהבת את עצמי. ועדיין אין ביטחון בהחלמה. אני עושה דרך – ללמוד לקבל את מה שעברתי, לא להלקות את עצמי בגין מי שהייתי פעם. לא לשפוט אותה. לחבק את הילדה הקטנה הזאת".

הרב אקשטיין: "האתגר בעבודה עם התמכרויות הוא לשכנע מישהו – שנמצא בתוך עולם שלדעתו טוב לו בו – לבוא לטיפול. הרצון של אדם לפצות את עצמו חזק מכל היגיון. זו דרך לשרוד.

"יש גיל צעיר מאוד שבו לא זוכרים פגיעה, ויש גיל מבוגר שבו כבר יודעים לשכוח. פגיעות בגיל 12-5 הן ההרסניות ביותר".

רחל, בעבר מטופלת והיום מדריכה ב'רטורנו': "יש לי זיכרון ילדות ישן, שבו כל ערב נכנסתי אל ההורים שלי להגיד להם לילה טוב. הם לא היו באים אלינו, אני באתי אליהם. באותו ערב נכנסתי ואבא נתן לי – כתמיד – מכה בטוסיק. ככה הוא ביטא אהבה. ובאותו יום הוא נתן לי פאץ' בטוסיק, ואז אמר לי: 'את כבר גדולה מדי בשביל זה'. ובשבילי זה היה סוף העולם כי זה היה היחס היחיד שקיבלתי ממנו.

"גדלתי בבית נטול רגש או קרבה לילדים. ספגנו המון ביקורת וציפיות, ותמיד חיפשתי דרך להרפות מזה קצת. מצאתי כל מיני דרכים. התחלתי לשתות בגיל 8, וזה עשה לי טוב. עברתי לסיגריות ומריחואנה. במקביל עשיתי המון ספורט וניהלתי כל מיני מערכות יחסים לא בריאות. תמיד היה לי איזה חבר, כבר בגיל 11. אבל ברגע שהוא התקרב מדי, עזבתי אותו. הייתי צריכה את הריגוש של הכיבוש. הקרבה עצמה לא עניינה אותי. הייתי הבת היחידה בין כל הבנים והיה לי נוח שם.

"יש הרבה דברים שאני לא מבינה בילדותי, ואני לא מצליחה להשלים את החסרים. אני לא מאוד קרובה לאחיות שלי, אבל שאלתי את אחותי אם היא חושבת שהיינו משפחה נורמלית. היא אמרה שלדעתה אנחנו משפחה נורמלית מאוד, אבל סיפרה לי שבמשך שנים היא נפגעה מינית על-ידי אבא. היא אומנם סבלה הרבה יותר ממני, אבל הבנתי שהיו אצלנו דברים לא מקובלים – הורים שמסתובבים בלי בגדים, מגע לא מותאם. הכל היה גבולי. בגיל קטן כבר הייתה לי מודעות למין וחוויתי פחד מזה ומשיכה. התחתנתי בגיל צעיר מאוד ויצרתי לעצמי אשליה של רומן גדול מאוד. זה לא היה נכון בכלל. ציפיתי מבעלי שהוא יכפר על כל מה שחוויתי, והייתי ביקורתית מאוד כלפיו. לא היה בינינו מתח מיני, וכל הזמן ריחפה מעליי סכנת הקרבה. יש לי בעל שמוכן לאהוב אותי מכל הלב ואני רק דחיתי אותו וכל הזמן חיפשתי דרך למלא את החלל של הפגיעות המילוליות והפיזיות שחוויתי.

"מצאתי כל מיני דרכים לקבל ריגושים. התחלתי לפלרטט עם מישהו וזה השרה עליי רוגע. הייתי ב'היי'. לא דאגתי שיקרה לי משהו. התחלתי לנהל צ'אטים ופלירטים בצורה שיכולתי לקבל ריגוש מגברים בלי סכנה. אבל הייתי נשואה והבנתי שזה לא הולך יחד. עשיתי כל מיני שטויות אבל רציתי לשמור על הנישואין שלי. שיתפתי חברה במה שעובר עליי, הבנתי שאני בסכנה, והיא הבינה שאני מכורה וצריכה ללכת לגמילה. כך הגעתי ל'רטורנו'. שם אמרו לי שאני מכורה לאהבה. הבנתי שזו מחלה, וזה אומר שיש גם טיפול. היה לי קשה להכיר באהבה, כי מבחינתי אהבה היא כלי שמנצלים אותך דרכו. בבית שלי הייתי כמו משרתת, ההורים ניצלו אותנו. כשהגעתי לכאן, הרגשתי בפעם הראשונה אהבה בלי שביקשו כלום בתמורה. לא רצו לנצל אותי. כאן למדתי לחזור הביתה ולאהוב שוב את בעלי. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. למדתי לחבק את הילדים שלי. בעלי לא רוצה לנצל אותי. הוא רוצה אהבה אמִתית. בלי משחקים ובלי מסכות. בעלי שותף לכל התהליך ותומך בי לכל אורך הדרך.

"קשה לבקש עזרה, אבל צריך לדעת שיש אנשים טובים שרוצים לעזור לך להשאיר את הכאב מאחור. זה אפשרי".

את יכולה לספר קצת על הבחירה להמשיך לעבוד פה, עם הנערות המכורות? "הבסיס של הטיפול הוא שיטת 12 הצעדים, ואני מחשיבה את עצמי 'קצת' מומחית לצעדים. הצעד ה-12 הוא לתת למישהו אחר מה שיש לך. ככה אני שומרת על עצמי. אני חייבת לעזור לאחרים כדי לקבל סיפוק וכוח. אני תמיד זוכרת איפה הייתי וכמה לא שווה לחזור לשם. הניסיון שלי עוזר לי מאוד להבין את המטופלות. אני לא עובדת סוציאלית ויש בכך יתרון גדול. אני יודעת להבין כאב ואני יודעת להביא את עצמי ולהציע מניסיוני מה עוזר במצבים קשים".

שרה קלימי, רכזת יישוג, קבלה (in take) ועיסוק באשפוזית של 'רטורנו' [ראה מסגרת נפרדת על האשפוזית משמאל]: "במהלך שנות עבודתי ב'רטורנו' למדתי שלכל המשתמשים בסמים יש סיבה טובה מאוד לכך. בנות מאמצות דפוס של הרס עצמי, ולכן תהליך החיזור אחריהן מורכב מאוד. הן מאמצות דפוסי התנהגות המורכבים מקומבינות, התרחקות מהאמת המפחידה. אחרי שאנחנו בונים אצלן אמון וביטחון, אנחנו יכולים להתחיל בטיפול.

"בתאוריה של עולם ההתמכרויות מאמינים כי עד שאדם לא מגיע לרף סבל בלתי נסבל, הוא לא יגיע להחלמה. פה אנחנו מנסים למנוע מהן להגיע אל הבלתי נסבל.

"הצלחה טיפולית היא היכולת להוציא אותן ממקום של פגיעה. הכלל הראשון הוא מוגנות, ואחר כך הגנה מפני ההתמכרות והגעה למקום של החלמה, מודעות ועבודה על דפוסים, להגיע להבנה – למה בכלל הגעתי להתמכרות. אם המטופלות מצליחות להגיע להגשמה עצמית, זה בכלל נפלא!"

1.Carnes, P.J. (1991). Don't call it love: Recovery from sexual addiction. N.Y: Bantam Books
2. עוד על הקשר בין פגיעה להתמכרות ראו בראיון עם ד"ר קטיה לוין במסגרת בהמשך הכתבה.