מיעוט מוסלמי בתקופה הצלבנית

כמו בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי (640-1099) גם בתקופת הכיבוש הצלבני של הארץ (1099 - 1260) אוכלוסיית הארץ הייתה עדין מורכבת מרוב נוצרי-מזרחי ומיעוט מוסלמי, יהודי ושומרוני. קיימים חלוקי דעות בין החוקרים לגבי השאלה אם הנוצרים או המוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר, אבל רוב החוקרים שוללים את האפשרות שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר. הדעה המקובלת היא שרק בתקופת הכיבוש הממלוכי היו המוסלמים לקבוצה הגדולה ביותר.

המוסלמים לא היו הקבוצה הגדולה ביותר

חילוקי דעות הם בין החוקרים של התקופה הערבית- מוסלמית והצלבנית לגבי השאלה אם המוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר ואיזה אחוז מתוכם היו נוצרים-מזרחיים שהתאסלמו. ההיסטוריונים של התקופה הערבית- מוסלמית (ראה, המאמר כיבוש ללא התנחלות) קבעו שהערבים היוו מיעוט בקרב האוכלוסייה בתקופה הערבית- מוסלמית. ההגירה הערבית לארץ לא שינתה מהותית את הרכב האוכלוסייה וקצב ההתאסלמות של הנוצרים היה איטי ונפסק עם הכיבוש הצלבני. לאור קביעה זו השאלה היא על אלו ראיות מתבססים החוקרים הטוענים שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר בתקופה הצלבנית. משה גיל העלה את השאלה של הפער בין הערכות החוקרים של התקופה הערבית- מוסלמית לבין הערכות החוקרים של התקופה הצלבנית. גיל תמה כיצד ניתן להסביר קיומו של מעמד איכרים מוסלמי ניכר בתקופה הצלבנית בשעה שאין כל עדויות מהתקופה הערבית- מוסלמית על מעבר משמעותי של בדווים להתיישבות קבע.

נחמיה לבציון הגיע למסקנה שהמוסלמים הפכו לרוב רק בתקופה הממלוכית שבה השליטים הממלוכים פעלו לאיסלמיזציה של הארץ ע"י איסלומם בכפייה של הנוצרים.

משה גיל כתב ש"אין הוכחות שהכיבוש המוסלמי הביא עמו שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. אומנם הייתה חדירה של שבטים, אבל לא התיישבות מוסלמית על הקרקע". "זו הייתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית". "רוב האדמה נשאר בידי התושבים, ועליהם הוטלו מיסים. אוכלוסייה זו הייתה מורכבת בתקופת הכיבוש מנוצרים ויהודים". גיל הדגיש שהעובדה שהגאוגרפים הערבים שתקו לגבי השאלה אם היה רוב מוסלמי בארץ מעידה שזה לא היה המצב. לו היה רוב מוסלמי הם לא היו נמנעים מלציינו בסיפוק. משה שרון, הנרי לאמאנס, ויורם צפריר הביעו במחקריהם דעה דומה. מחקריהם של הנרי לאמאנס ויורם צפריר שוללים אפשרות של הגירה והתיישבות ערבית או מוסלמית משמעותית בארץ בתקופת הכיבוש הערבי בשל המצב הביטחוני, הכלכלי והסניטרי. מחקריו של משה שרון מראים שבתקופה הערבית היו, בעיקר, חדירות של בדווים למטרות כיבוש לשם שוד וביזה של האוכלוסייה, אבל לא התיישבות בקנה מידה משמעותי. התהליך היה הפוך: הארץ הלכה וננטשה ע"י יושביה. אזורים שלמים נשמו בשל המלחמות והפשיטות של הבדווים.

יצחק בן צבי העריך שרוב הערבים שהשתקעו בארץ בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי התגוררו בערים והשתייכו לעילית השלטת ומספרם היה כ-30,000. יעקב שמעוני הביא את שתי ההערכות של החוקרים. האחת, שהערבים היו רוב והשנייה שהם היו מיעוט שלא עלה על 30,000. חוקרי התקופה הערבית- מוסלמית סבורים שעל-פי עדויות גאוגרפים, היסטוריונים ותיירים מוסלמים ונוצרים ניתן לקבוע שרוב הערבים השתייכו לשבטים בדווים שחיו בשולי הארץ ובתקופות מסוימות כבשו ושלטו על חלקים ממנה אבל לא הייתה תופעה של מעבר ערבים להתיישבות קבע .

לעומתם, מספר חוקרים העוסקים במחקר על התקופה הצלבנית, יהושע פראוור, סילביה שיין ומרון בנבנישטי בדעה שבעת הכיבוש הצלבני היה כבר רוב האוכלוסייה מוסלמי והמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר. רוב המוסלמים היו מתאסלמים מקרב האוכלוסייה המקומית ולא ערבים. מיכאל אסף בדעה שהמוסלמים היו לרוב אבל רק מהתקופה האיובית, כלומר בין 1192 - 1260.

יהושע פראוור קבע ש"לא כל האוכלוסייה הכפרית הייתה מוסלמית. אזורים מסוימים היו מיושבים עדיין בצפיפות באוכלוסייה נוצרית- סורית". אבל, "רוב האוכלוסייה היה מוסלמי לפי דתו", כלומר לא ממוצא ערבי. אוכלוסיית הערים הייתה ברובה נוצרית. אחוז המוסלמים בערים היה זניח בשל מעשי הטבח וההגירה מרצון או מאונס. האוכלוסייה הלא-צלבנית היוותה כ-3/4 מכלל אוכלוסיית הארץ.

סילביה שיין העריכה שרק 1/4 מתוך האוכלוסייה היו צלבנים ומסכימה עם התזה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר. היא העריכה שרוב המוסלמים חיו בכפרים שמספרם היה 700. אבל, היו כפרים קטנים, בינוניים וגדולים.

המחקרים של בנימין זאב קדר ורוני אלנבלום דוחים את התזה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר. שניהם מסתמכים על דעת חוקרי התקופה הערבית- מוסלמית שהגיעו למסקנה שהנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הדתית הגדולה ביותר בתקופה הערבית- מוסלמית. לאור ההצטמקות של האוכלוסייה המוסלמית בשל טבח, גירוש, ובריחה, בעת הכיבוש הצלבני, ועל-פי סקרים ארכיאולוגיים, הגיעו קדר ואלנבלום למסקנה שגם בתקופה הצלבנית עדין היו הנוצרים- המזרחיים הקבוצה הגדולה ביותר. גם מאמרו של עמנואל סיון על בעיית הפליטים המוסלמים עקב הכיבוש הצלבני מצביע לכיוון זה. המחקרים של קדר ואלנבלום הם משנות ה-1990 והמחקר של משה גיל הוא מ-1992, בעוד שהמחקר של אסף הוא מ-1941, המחקר של יהושע פראוור הוא משנות ה-1960 והמחקר של בנבנישטי הוא מ-1970.

בנימין זאב קדר בדעה שהנוצרים-המזרחיים היו הקבוצה הגדולה ביותר בתקופה הצלבנית. מספר הלא- צלבנים, נע בין 300,000 ל-360,000, ו-250,000 מתוכם היו כפריים מוסלמים ונוצרים- מזרחיים וכ-100,000 היו עירוניים מוסלמים ונוצרים-מזרחיים. מספר הצלבנים (הצלבנים השתייכו לכנסייה הלטינית המערבית בעוד שהנוצרים המזרחיים השתייכו רובם לכנסיה האורתודוכסית המזרחית או לכתות קטנות) היה בין 100,000 ל-120,000. לא נמסרו נתונים על מספר היהודים והשומרונים.

מוסלמים ומתאסלמים

יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי היקף ההתאסלמות של נוצרים בתקופה הערבית-מוסלמית. המחלוקת נובעת מההערכות השונות לגבי שיעור המתאסלמים בקרב המוסלמים שחיו בתקופה הצלבנית.

מיכאל אסף קבע שצלאח א-דין ויורשיו האיובים שהשתלטו על חלקים נרחבים מהארץ לאחר נצחונו של צלאח א- דין בקרב חיטין ב-1187 פעלו לאיסלמיזציה של הארץ. האיובים עסקו גם באיסלום בכפייה.

יהושע פראוור הסכים עם דעת החוקרים של התקופה הערבית- מוסלמית שהארץ לא נושבה ע"י הכובשים הערבים ש"מבחינה אתנית היה עיקר מוצאם (של התושבים ) מן האוכלוסיות השמיות הקדומות", "ורק פולשים מועטים בערך היכו שורש ברצועת הארץ הצרה שלאורך החוף". כיוון שכך לא היה כאן עניין של שינוי האופי הדתי ע"י התיישבות צפופה של מוסלמים, אלא שינוי שבא בעקבות המרת דת של האוכלוסייה המקומית. בתחילת המאה האחת-עשרה היה כבר האיסלאם, לדעת פראוור, לא לבד דתם של השליטים אלא גם של רוב האוכלוסייה". גם לדעת מרון בנבנישטי האוכלוסייה המוסלמית בכפרים כללה שרידים מהאוכלוסייה הוותיקה שהתאסלמה והתבוללה בקרב גלי הכובשים הערביים.

קביעתו של פראוור שהמוסלמים בתקופה הצלבנית היו רובם צאצאי נוצרים שהתאסלמו עומדת בסתירה לשורת מחקרים על תהליכי האיסלאמיזציה בתקופה הערבית- מוסלמית בקרב הנוצרים. שורה של חוקרים חקרה את תהליך ההתאסלמות של האוכלוסייה המקומית (ראה, פרק ראשון, סעיף ה') והמסקנה הייתה שפחות מ-50% מהנוצרים התאסלמו בתקופה הערבית- מוסלמית אם כי מספרם אינו ידוע. היהודים שמנו בין 150,000 ל-200,000 נשארו נאמנים לדתם ובקרב השומרונים שמנו 200,000 הייתה תופעה רחבה של איסלום בכפייה או מייאוש בשל המצב. במאה ה-12 נותרו בארץ כ-2,000 שומרונים בלבד. אבל, לא ידוע כמה נטבחו ע"י ערבים, כמה ברחו מהארץ וכמה התאסלמו מתוכם.

ריצארד ו. בולייט חקר את תפוצת השמות הערביים-מוסלמיים בקרב האוכלוסייה המוסלמית בסוריה והגיע למסקנה על סמך אחוז השמות הערביים- מוסלמיים בקרבם שתהליך ההתאסלמות היה איטי והגיע במאה ה- 9, בין 864 - 888 בקושי ל-50% .

בנימין זאב קדר מצא שמתוך 99 שמות של פליטים מוסלמיים שברחו לסוריה מאזור שכם בתקופה הצלבנית בין השנים 1156 - 1173 רק 20.2% היו בעלי שמות ערביים, עובדה המעלה את האפשרות שהם היו מתאסלמים חדשים. השוואה עם תושבי הכפרים מהם הם ברחו בדורות מאוחרים יותר מראה שאחוז בעלי שמות ערביים עלה ל-59.5% בכפר אחד ול-51.8% בכפר אחר.

חדיה דג'אני- שאקיל תאר מקרים של התנצרות שבויים מוסלמים והתאסלמות של שבויים נוצרים. אבל, הוא הביא מקרים של שבויים נוצרים שהתאסלמו ונישאו למוסלמיות ואף הולידו ילדים ולאחר מכן ברחו לאזור הנוצרי והמשפחה כולה התנצרה. קדר הזכיר שני יהודים שהתנצרו וקבע שמדובר במקרים מעטים בלבד של התנצרות יהודים. קדר הגיע למסקנה שבמאה ה-13 הייתה ניידות דתית די רחבה.

רוני אלנבלום החל את הדיון בהרכב האתני- דתי בתקופה הצלבנית מהתקופה הערבית- מוסלמית. הנחת היסוד שלו התבססה על דעות חוקרים שזוהי תחום התמחותם, שקבעו שבתקופה הערבית- מוסלמית לא הייתה איסלמיזציה משמעותית בקרב האוכלוסייה הנוצרית והיא הגיעה לפחות מ-50%. אלנבלום קיבל את דעת החוקרים שיש לעשות הבחנה ברורה בין תהליכי השירעוב (הערביזציה) והאיסלאמיזציה האזורית ובין תהליכי האיסלאמיזציה האישית של התושבים המקומיים, נוצרים, יהודים ושומרונים בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי.

החוקרים קבעו שתהליך האיסלאמיזציה של יחידים, היה איטי וממושך, בעוד שהאיסלאמיזציה והערביזציה של אזורים שנינטשו ע"י האוכלוסייה המקומית בלחצם של השבטים הבדווים שניצלו את הוואקום שנוצר והתנחלו באזור, הייתה מזורזת.

בקהילות הוותיקות לא היה תהליך מזורז של איסלמיזציה. לדעת אלנבלום עד ראשית המאה ה-11, המאה האחרונה לכיבוש הערבי- מוסלמי, לא הייתה מדיניות של אכיפת האיסלאם בכוח על האוכלוסייה הוותיקה. רוב האוכלוסייה ערב הכיבוש הצלבני נותרה נוצרית.

רוב החוקרים מסכימים שמראשית הכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 עד ראשית המאה ה- 11, לא הייתה תופעה רחבה של איסלאמיזציה בכפייה, מכיוון שהשליטים הערבים העדיפו לגבות את מס הכופרים ואולי גם מכיוון שזה היה אסור על-פי החוק הדתי המוסלמי. תהליך האיסלאמיזציה לא הושלם בשלהי הערבית-מוסלמית. היהודים והנוצרים לא נרדפו ע"י השלטון הערבי-מוסלמי, מלבד במקרים בודדים והמקרה החמור היחיד היה בימיו של הכליף אל-חאכים, שציווה להרוס כנסיות ובתי כנסת וכפה על הלא-מוסלמים להתאסלם או לעזוב את הארץ. הגזירות ניתנו על-פי מקור אחד ב-1002/3, וב-1012 על-פי מקור אחר. היהודים הפכו לאנוסים. אבל, הגזירה בוטלה כעבור זמן קצר והם חזרו בגלוי ליהדות.

אלנבלום מסתמך על מקורות לא יהודיים ועל סקרים ארכיאולוגיים וחפירות שנערכו ע"י ה"רשות לחקירת א"י ועתיקותיה". לדעתו אין די נתונים כדי לקבוע את מספר התושבים והיחס ביניהם. אבל, הוא בדק את ההרכב האתני- דתי של האוכלוסייה בעידן הצלבני והגיע למסקנה שהנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הגדולה ביותר. ממחקרו מתבקשת המסקנה שהיה פער משמעותי מבחינה מספרית בין הנוצרים- המזרחיים והמוסלמים לטובת הראשונים.

אבל, אלנבלום הגיע למסקנה במחקרו שבהבדל מאזורים אחרים, האיסלאמיזציה של צפון השומרון נבעה בעיקר מפלישת שבטים בדווים בתקופה הערבית- מוסלמית שעברו להתיישבות קבע ולחקלאות בהדרגה בתקופה הצלבנית ולא מהתאסלמות של האוכלוסייה המקומית.

מכאן המסקנה שבעוד שבאזור השומרון הייתה אוכלוסייה מוסלמית ניכרת ממוצא ערבי, בשאר חלקי הארץ רוב המוסלמים לא היו ממוצא ערבי.

ממחקרו של עמנואל סיון ניתן לקבל חיזוק לתזה שהנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הגדולה ביותר. סיוון קבע שבעקבות הכיבוש הצלבני נוצרה בעיית פליטים שברחו מארץ ישראל ורוב הפליטים היו מוסלמים. בריחת המוסלמים צימצמה, ללא ספק, את מספרם, אם כי במקורות המוסלמיים עליהם מסתמך סיון אין נתונים מספריים. סילביה שיין ציינה אף היא שהייתה הגירה של מוסלמים מהארץ. כל החוקרים מאשרים שהצלבנים ביצעו מעשי טבח המוניים במוסלמים וזה היה המניע לבריחתם.