בימים אלה מלאו 100 שנה ל"אסון הקרון" בבאר שבע שבו תקף לפנות בוקר מטוס בריטי את תחנת הרכבת הטורקית בעיר ופצצה שהנחית על התחנה פגעה בקרון שעמד במתחם התחנה בו שהו פועלים יהודים. הפגיעה הייתה ישירה, 16 יהודים ששהו בקרון נהרגו וכמה נפצעו עם השנים נשכח כמעט לגמרי סיפור האסון ורוב רובו של הציבור כולל מדריכי ידיעת הארץ לא שמע ולא יודע כי התרחש כלל.
בסוף השבוע (יום ה', 19.1.2017) נערך בבאר שבע מטעם העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, אירוע לציון מאה שנים לאסון בהשתתפות -בני משפחה וצאצאים של ההרוגים שבא לספר את סיפור האסון ולהנציח את ההרוגים.
האירוע החל בשעות הצהרים בהתכנסות בתחנת הרכבת הטורקית (מתחם הקטר) בבאר שבע שם התרחש האסון המשתתפים שמעו הסבר על האירוע מיקומו והתרחשותו. מפי חוקר ההיסטוריה אבי נבון איש קיבוץ להב וחוקר ההיסטוריה של באר שבע, אילן גל-פאר. משם נסעו המשתתפים לבית העלמין היהודי הישן בבאר שבע בו נקברו בקבר אחים הרוגי האסון. אחרי הצהרים נערך כינוס באולם המכללה הטכנולוגית בבאר שבע בו דנו וסיפרו באירוע האסון ועל באר שבע בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
רקע על תקופת האסון
מספר למשתתפי האירוע חוקר באר שבע אילן גל-פאר: באר שבע נוסדה כידוע בשנת 1900 בשנותיה הראשונות הייתה בה נוכחות יהודית דלילה מאד. רוב תושביה היו ערבים. ב-1902 לערך השתקעו בה שני אנשי "העלייה השנייה", אהרון יעקב גורדון (1867-1906) ומאיר שיינדרוביץ (1872-1962) שרכשו דונם קרקע בפינת הרחובות טרומפלדור וקרן קיימת כיום והקימו במקום טחנת קמח ממוכנת. על השטח הקימו מספר מבנים ששימשו המרכז היהודי של העיר. באר שבע הייתה רחוקה, מזג אויר לא אידיאלי והמקום היה מוקף ערבים מספר היהודים שהתגוררו בה בשנים אלה, אומר אילן גל-פאר לא הגיע לכדי מנין. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה העיר באר שבע למושב המפקדה הטורקית ולבסיס הלוגיסטי העיקרי בניסיונם של הטורקים להגן על הגבול מדרום ומול מצריים. העיירה הקטנטנה הפכה למרכז צבאי הוקמו בה סדנאות, מחסני ציוד, בעיר וסביבותיה חנו חיילים רבים. לבאר שבע החלו להגיע מיפו, מירושלים ומישובים יהודים אחרים בעלי מלאכה שונים כמו נגרים, נפחים, בנאים, סתתים, סנדלרים חייטים ועוד. חלק הגיעו ביוזמתם וחלק הגיעו בעזרת ובמסגרת גופים וארגונים ציבורים יהודים שונים כמו המרכז לבעלי מלאכה ביפו, לשכת העבודה של קפא"י. רבים מבעלי המלאכה בארץ היו באותה תקופה מובטלים בשל המלחמה שהביאה לצמצום משמעותי ביבוא ויצוא סחורות והאטה בחיים החיים הכלכליים בארץ וכאן בבאר שבע מצאו תעסוקה תמורת שכר סביר ואוכל בשירות הצבא הטורקי שהיה זקוק לבעלי מקצוע כדי להפעיל את מרכז הלוגיסטיקה הגדול שלו בעיר. בנוסף קיבלו חלק מבעלי המלאכה היהודים תעודות שחרור זמניות (וסיקות) משירות צבאי בצבא הטורקי ומבחינתם עשו בעלי המלאכה אלה עסקה טובה שכן תנאי השירות בצבא הטורקי ובגדודי העבודה של הצבא (טבור עמליה) היו קשים ביותר.
ב-30 באוקטובר 1915 נחנכה תחנת הרכבת בבאר שבע ונסללה מסילה הרכבת שחיברה את באר שבע למרכז הארץ. רבים מעובדי הרכבת ובשירותי העזר הקשורים להפעלתה כמו הספקת עצים, חלפים לרכבת וכיוצא באלה - היו יהודים. גם הגשר לרכבת על נחל באר שבע הקיים עד היום שהוקם בשלהי 1915.1.17 נבנה בהשתתפות יהודים רבים. עבודת הקמת הגשר נוהלה על-ידי הקבלנים אליהו ינובסקי (1976-1883) ומיכאל ארליך (1879- 1945) ואלה העדיפו להעסיק פועלים יהודים בעיקר בסיוע המרכז לבעלי מלאכה ביפו.
בקיץ.1.17 הגיעו בעלי מלאכה נוספים לבאר שבע התגוררו בעיר באוהלים. בעיר החלה מתגבשת קהילה יהודית מסודרת ולה מוסדות וועד מייצג, נפתח בית כנסת ואף שוחט, הגיע מחברון לדאוג לאוכל כשר. בשנת 1915 גדל מספר התושבים בבאר שבע והגיע ל-3000. מספר היהודים שהתגוררו בעיר בשנים אלה נאמד בכ-50 תושבים קבועים ועוד כמה מאות פועלים בעלי מלאכה שהועסקו בשירות הצבא הטורקי בנגב או כאלה שגויסו לגדודי העבודה של הצבא. בפברואר.1.17 אישרו הטורקים הקמת בית קברות יהודי בשטח של כחמישה דונם מערבית לעיר באזור הידוע כאום גמיעאן. כיום שוכן על השטח בית העלמין היהודי הישן של באר שבע. באביב.1.17 הוחל בקבורת יהודים במקום עד אז נאלצו היהודים לקבור את מתיה היהודים של תושבי באר שבע בחברון או ליד חוות רוחמה בנגב.
התרחשות האסון
ב-1917 החלו הבריטים להתקרב לגבולות ישראל והטורקים החלו לבצר את העיר וסביבותיה בביצורים ושוחות, מטוסים בריטים שיצאו ממנחת מאולתר מערבית לאל עריש מטוסי כנף 5 בריטיים בעיקר מטייסת 67 החלו תוקפים ביום ובלילה את העיר באר שבע כשהם משליכים פצצות במשקל של כ-45 כל אחת עם מרעומי השהיה של 25 שניות. בהגיעם למטרה דוממו מנוע ועברו למצב דאייה כדי שלא ירגישו בהם ומגובה נמוך יחסית הטילו את הפצצות. היעדים העיקריים שבחרו הבריטים להפציץ היו: שדה התעופה מצפון לבאר שבע שהיה הבסיס האווירי העיקרי של הטורקים בדרום ותחנת הרכבת במערב באר שבע ששימשה כלי חשוב להעברת ציוד ומטענים כולל מתקני מסילת הברזל שמשני צידיה עמדו כ-10 מבנים מלבניים ערוכים בשלושה טורים ששימשו למחסנים (כיום "מתחם הקטר" בשדרות טוביהו).
התגברות ההפצצות של המטוסים הבריטים וההסלמה במצב הביטחוני בעיר בבאר שבע ובסביבותיה וצמצום הפעילות הכלכלה והמסחר בעיר הביאה לכך שיותר ויותר יהודים ביקשו לעזוב את באר שבע ולחזור לבתיהם ומשפחותיהם. בשלהי.1.17 ותחילת ינואר 1917 שרר באזור באר שבע מזג אוויר חורפי וגשום נוצרו שיטפונות ומסילת הברזל נותקה. משתוקנה המסילה התאפשרה לקבוצת גדולה של בעלי מלאכה, יהודים מיפו ומירושלים לנסוע מהעיר ברכבת שעמדה לצאת בסביבות רבע לשבע בבוקר של יום שני 15.1.1917 אל תחנת הרכבת באזור (נחל שורק) מזג האוויר היה קר גשום והנוסעים היהודים שהמתינו בתחנה החליטו להתחמם מעט בקרון משא ריק שחנה על שלוחה של מסילת הרכבת בסמוך למגדל המים מול בניין צדדי שבו היה משרדו של ברוך קטינקא 1881 1969 - המפקח הטכני הראשי של רכבות ארץ ישראל. כעשרים מהנוסעים היהודים נכנסו לקרון כדי לנוח או או לישון מעט עד צאת הרכבת.
ההיסטוריון אילן גל-פאר שערך מחקר מקיף על אסון הקרון בבאר שבע מספר כי ממחקרו עולה שאחדים מהנוסעים ששהו בקרון העבירו זמנם במשחק קלפים לאורו של פנס שמן קטן "כאשר יצא קטינקא את משרדו הבחין באור קלוש המבצבץ מהקרון קטינקא הסביר ליושבי הקרון כי יש חשיבות לשמור על האפלה מוחלטת מחשש להפצצות מטוסים בריטיים. לאחר שאמר זאת סגרו האנשים את הדלת משני צדי הקרון אך שהתרחק פתחו אותן שוב. באותו לילה סמוך לשעה 4 בלילה בליל 15-14 יצאו ממינחת מערבית לאל עריש, שלושה מטוסים בריטיים בדרכם להפציץ מטרות בעיר באר שבע. על-פי מחקר, שניים מהמטוסים תוכנו להפציץ את שדה התעופה צפונית לבאר שבע ומטוס השלישי את תחנת הרכבת במערב העיר. מטוס אחד השליך פצצות בשדה התעופה וגרם לנזקים המטוס השני שלא הצליח לאתר את שדה התעופה והמטוס השלישי השליכו פצצות על תחנת הרכבת במערב באר שבע ועל מתקנים הסמוכים אליה.
כל התקפה ארכה רק דקה או שתיים התוצאה הייתה קטלנית אחת הפצצות נפלה מטר מהקרון ניפצה דפנותיו והרגה 16 נוסעים שגופותיהם נקרעו לגזרים. מבין ההרוגים היו כאלה שנפצעו אך מתו מפצעיהם. בין ההרוגים היו שני אבות ובניהם, נחום מוזס ובנו חיים מוזס מירושלים ומיכאל קרמין ובנו חיים קרמין מיפו. על-פי מחקרו של אילן גל פאר לפחות שלושה שהיו בקרון זכו להינצל ממש בנס אחד מהם היה הנגר צוריאל ז'ליזניאק (1945-1875) מיפו שעמד ממש ליד הדלת הפתוחה וההדף העיף אותו החוצה למרחק של כמה מטרים וכך ניצלו חייו. ניצול נוסף היה הקבלן היפואי יצחק גולדשטיין הוא נפגע בידו ברגלו ובפניו ואיבד שתיים משיניו.
שמות ההרוגים באסון ואלה 16 ההרוגים באסון אנשי ירושלים" חיים מרגלית, שאול נחום ברזובסקי, ישראל הלמן, נחום מוזס, חיים מוזס (בנו של נחום) משה וורוטיצקי מרדכי או יעקב שרשבסקי, אהרון קרלינסקי.
אנשי יפו, שנהרגו באסון, כולם בעלי מקצוע, בעיקר נגרים: מיכאל קרמין, חיים קרמין (בנו של מיכאל) יחיאל קיטייניק, אביגדור מולר, שמואל גרוס, יעקב לייב קלימנטובסקי נקבר בירושלים, ראובן סורקין, יונה פרידמן. שרה דינה ברודקין, (לא ברור מדוע נקברה שרה דינה ברודקין בקבר האחים של הרוגי אסון הקרון ומה הקשר שלה לאסון הקרון).
גופות הנספים באסון הועברו לקבורה בבית הקברות הישן היהודי של באר שבע שזה עתה נפתח הנספים נקברו בבגדיהם המגואלים בדם בהלוויה השתתפו כל העובדים היהודים של מסילת הרכבת ובהם המהנדס קטינקא נאמרה תפילת קדיש יתום. הנספים נקברו בקבר אחים, בשתי שורות. בשורה המזרחית נקברו שמונת הרוגים מירושלים ובשורה המערבית שמונת בני יפו. לכל נפטר הוצמד בקבוק חתום ובו פתק עם שמו וזאת כדי לסייע בזיהוי השרידים אם יוחלט לאחר המלחמה להעבירם לקבורה לבני משפחותיהם. כל אחד מהקברים נותר מכוסה בתל עפר פשוט ללא מצבה וכולם יחד הונצחו רק באבן אחת מוצבת בין שני טורי הקברים,
הידיעה על האסון הכתה בהלם את הישוב היהודי הקטן אז בארץ. ראשי הישוב ובמיוחד ראשי העיר תל אביב ובהם מאיר דיזנגוף פרשו חסותם על המשפחות וסייעו להם בתמיכה כספית.
באמצע דצמבר 1923 ביקרו בבאר שבע כמה אלמנות ובני משפחה של הרוגי האסון מירושלים ונוכחו שהקברים מוזנחים ושהחלקה לא מגודרת הן פנו לוועד הצירים הלאומי ולרבנות הראשית של ירושלים בבקשה להעביר גופות יקיריהן לקבורה בירושלים. לאחר השתדלות אצל השלטונות הבריטים אושרה העברתם של גופות תושבי ירושלים והם נקברו מחדש ביום 8.7.1924 זו ליד זו בהר הזיתים.
נחום אשל (פכטר) גימלאי
בנק לאומי שסבו אבי אמו שאול נחום ברזובסקי היה בין ההרוגים היה בין הנכחים באירוע לציון מלאות 100 שנה לאסון הקרון הוא מספר לי כי אמו הייתה בת 7 שאביה נהרג באסון סיפור האסון עובר מדור לדור במשפחה ורבים כולל הוא עצמו נקראים על שם נחום שאול ברזובסקי. נחום נולד וגדל ברוסיה, בעיר קמניץ. עלה לארץ עם רעייתו לאחר פרעות תרמ"א (1881) בני הזוג התיישבו בירושלים, בשכונת אבו-בסל הסמוכה למחנה יהודה הותיר: אישה ושמונה ילדים בין 60 היה במותו.
לאחר קום המדינה בסתיו 1951 נבנתה מצבה במקום בו נקברו, ועליה כתובת לזכרם. בסוף מאי 1964 נפטרה דבורה קרמין, רעייתו של מיכאל קרמין ואמו של בנו חיים וביקשה להיטמן ליד קבר יקירה בקבר האחים בבאר שבע. בקשתה נענתה.
הזנחת קבר האחים עם השנים הוזנחו המצבה ואתר קברי הרוגי האסון הקרון בבאר שבע והיא החלה להתפורר. זוג באר שבעים אכפתיים אהרון ולאורה הופמן הוא גימלאי לאחר שירות בצבא קבע והיא עובדת מערכת החינוך בעיר שגרים לא הרחק מבית הקברות, הבחינו בדרכם לבקר את יקיריהם בבית העלמין הסמוך לחלקת קבר האחים של הרוגי אסון הקרון בהזנחה הנוראית והדבר חרה להם מאד" אתה לא מתאר לך באיזו עזובה והזנחה היו המצבה וקבר האחים" הוא אומר לי ומציין כי "במקום היו חלקי מצבות שבורות לכלוך, גרוטאות ממש בושה". ב-2010 פנה אהרון הופמן לעירית באר שבע בליווי צילומים וקבל על ההזנחה. זו טענה בתשובה כי בית העלמין הישן לא בתחום אחריותה והפנתה אותו למשרד לענייני דתות. רק לאחר שעיתונות מקומית בבאר שבע התערבה בסיפור ופרסמה כתבה על ההזנחה החליט משרד הדתות לאשר תקציב של 25 אלף שקלים לשיפוץ מצבת חלקת קבר האחים של הרוגי אסון הקרון.
ערן תירוש מראשי העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה, קרא במהלך האירוע לציון 100 שנה לאסון הקרון, לראש עירית באר שבע וגורמים הרלוונטיים להציב שלט הנצחה ליד המקום בו התרחש האסון, שיספר את סיפור האסון - סיפור שלא ידוע לרוב רובו של הציבור וינציח את ההרוגים באסון.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
