בדיוק כמו במשפט דמיאניוק, בערעורו של אלאור אזריה היו ליורם שפטל טענות חמורות מאוד כלפי התביעה ועדיה, ובדיוק כמו במשפט דמיאניוק האמת והדיוק לא היו נר לרגליו. הוא טען שחוקרי מצ"ח ניהלו את החקירה באופן "בוטה של תפירת תיק גסה ונטולת רסן" כדי לרצות את הרמטכ"ל ושר הביטחון. הוא טען שעד מרכזי, רב"ט ת', שיקר ביודעין מאותה סיבה. הוא העלה טענות מופרכות לגבי נסיבות עדותו של ת' במצ"ח.

שפטל ביקש להסתמך על קטעים מהסרט המפורסם שצולם בשטח. הוא התעלם מהבעייתיות בעדותו של מפקד הפלוגה, רס"ן נעמן, וביקש להשתמש רק בקטעים הנוחים לו. הוא העדיף לברוח מן התיק הבעייתי שלפניו אל טיעונים שעסקו בתיקים אחרים, שבית הדין מצא שממש אינם דומים למקרה הנוכחי. הוא ניסה להיתלות בחוות דעת שהוגשו לבית הדין ועשה זאת תוך ציטוטים מגמתיים מתוכן. הוא העלה טענות על אופן הדיון בבית הדין המחוזי, שסתרו את התיעוד בפרוטוקול.

בדיוק כמו במשפט דמיאניוק, טענותיו של שפטל נדחו כחסרות יסוד, חסרות הוכחה ומנותקות מן המציאות. כאז כן עתה, התברר שקיים פער עצום בין הרטוריקה הצווחנית של שפטל לבין העובדות. ועוד התברר שוב, שקיים פער עצום בין ההכרזות המוקדמות שלו לבין התוצאה שהוא מצליח להשיג. אם ההיסטוריה תחזור על עצמה לגמרי, מן הסתם נשמע בקרוב את שפטל מספר שהוא השיג לאזריה את התוצאה הטובה ביותר האפשרית – כמו הכזב שלו לפיו הוא השיג את זיכויו של ג'ון דמיאניוק. כדאי שלקוחות פוטנציאליים שלו יקחו את כל זה לתשומת ליבם.

יש אמירה אחת של בית הדין על שפטל, שחייבת לקבל תשומת לב מיוחדת. הוא טען להגנה מן הצדק, בנימוק שהתביעה ובית הדין המחוזי הושפעו מהתבטאויותיהם של משה יעלון וגדי איזנקוט על מעשיו של אזריה. בית הדין לערעורים מגיב בלשון יוצאת דופן בחריפותה, שאני מתקשה להיזכר מתי ראיתי כמותה:

"הטענה כי שופטיו של בית משפט בר-סמך במדינת ישראל מטים משפט, בשל תלות מוסדית ובשל שיקולי קידום אישיים, היא טענה קשה, שאם תתקבל – מזעזעת את ערכי היסוד בשיטתנו ובמשטרנו, מניעה את אמות הספים ממש. טענה קשה כזו, יש לבסס בעובדות מוצקות, שאחרת – מוטב לה שלא תישמע, משאין בה אלא לשון הרע, ורוחה הרעה עלולה, שלא בצדק, לערער את אמון הציבור בבית המשפט ובשופטיו". לבסס בעובדות? כבודכם, מדובר ביורם שפטל! קודם כל באות הטענות, ואחרי זה אולי יבואו ההוכחות. קודם כל באות ההאשמות, ואחרי זה אולי יוצגו ראיות.

לא שאני חושב שזה יקרה, אבל כדאי מאוד לפוליטיקאים לשים לב לשורות הבאות מתוך פסק הדין: "בפרשה זו פשתה תופעה, שלפחות לפי היקפה, איננו סבורים שיש לה תקדים – בעלי תפקידים, בצבא ומחוצה לו, נבחרי ציבור, מהם בכירים מאוד, נציגי התביעה לדרגיהם וסניגוריו של המערער – כולם התבטאו תוך כדי ההליך, חרצו את דינו של המערער לשבט או לחסד. והיו גם שפעלו, באופן אקטיבי, על-אף מעמדם הממלכתי, לנקוט עמדה בשאלת אחריותו הפלילית של המערער – והכל, בעוד ההליכים המשפטיים מתנהלים".

יש מקרים בהם הציבור מצפה לשמוע את עמדת מנהיגיו, ממשיך בית הדין, והתבטאויות אלו "צריכות להיות אחראיות, מרוסנות ומסויגות היטב, בכך שהעניין נתון בחקירה ואולי יתנהל לגביו משפט". התבטאויות בעיצומו של המשפט, ובוודאי מעשים של תמיכה או התנגדות, "הם התבטאויות ומעשים פסולים בהחלט. ניצול המעמד הציבורי כדי להשפיע על הליך משפטי מתנהל, מערער את יסודות המשפט ויש בו כמובן לפגוע באמון הציבור, חשוב מאין כמותו, בבתי המשפט. בפרשה זו נחצו גבולות, בהקשר זה, שקשה היה להעלות על הדעת קודם לה כי ייחצו".

אני לא יודע אם השופטים תמימים רק שומרים על ארשת כזאת. הם באמת חושבים שבנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ומירי רגב חוששים מפגיעה באמון הציבור בבתי המשפט? הם לא מבינים שזה בדיוק מה שהם רוצים שיתרחש? וברור שההערות הללו יפלו על אוזניים ערלות. קודם כל, כי עוד לא נולד הפוליטיקאי שיוותר על האפשרות לדבר בנושא מרכזי שעל סדר היום. שנית, כי במקרה הזה האג'נדה שלהם הכתיבה את העמדה, במנותק מהעובדות. ושלישית, כי לא עברה שעה ממתן פסק הדין – ואותה חבורה שוב פטפטה ללא הרף, שוב התערבה בהליך שטרם הגיע לסיומו.

לא הייתה אכיפה בררנית כלפי אלאור אזריה – קבע בית הדין בשתי ערכאותיו. עם זאת, פסק הדין בערעור מותיר סימני שאלה על שהתרחש בזירת האירוע. "לא ניכרה ידו של מפקד שינחה את הנוכחים כיצד לפעול. לא ניתנו לאיש, גם לא למערער, פקודות מסודרות איך להתנהל בזירה", אומר בית הדין לערעורים. ואני שואל: הרי מדובר בחברון, וכפי שאומר בית הדין – "בתקופה מתוחה, רוויית טרור, כנגד חיילים ואזרחים... המקום היה אז ועודנו למוד מתח, עימותים ופיגועים". בהינתן המקום והתקופה, איך יכול להיות שאיש לא נתן הוראות כיצד לפעול?

החיילים והמפקדים לא היו אמורים להיות מופתעים מנסיון הפיגוע נגדם. אוי ואבוי לנו ובמיוחד להם אם אכן הופתעו. "בעת האירוע הייתה התרעה קונקרטית לפיגוע", אומר בית הדין. אז איש לא חשב מראש שזה יכול לקרות? איש לא אמר להם מה עושים במקרה המאוד-אפשרי שיתנפל עליהם מחבל חמוש בסכין, כמו שקרה שוב ושוב באותה תקופה? כולם נכנסו להלם ולא ידעו מה עושים? אזריה היה היחיד שמוחו היה צלול מספיק – כדי לירות בכוונה תחילה במחבל?

הכי מדאיגה המחשבה, שהשיתוק הזה לא היה יחיד מסוגו. מבחינה סטטיסטית, לא סביר להניח שדווקא שם ורק שם היה חידלון שכזה. אם יש משהו רוחבי שצה"ל צריך ללמוד מן האירוע, זה לא כיצד לטפל ברוצחים כמו אזריה, אלא במפקדים שלא פיקדו.

עוד נקודה מטרידה היא המחלוקת בין השופטים בנוגע לעונשו של אזריה. שלושת הקצינים בשירות פעיל – אלוף דורון פיילס, אלוף אייל אייזנברג ותת-אלוף אבי פלד – דחו את ערעורה של התביעה הצבאית והותירו על-כנו את העונש של 18 חודשי מאסר. שני השופטים שבאו ממערכת המשפט האזרחית – צבי סגל ויגאל פליטמן – סברו שיש להחמיר בעונשו. ומדובר בשני שופטים בכירים מאוד: מי שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, ראש הרכב תיקי פשע חמור ומועמד לפרקליט המדינה; ונשיא בית הדין הארצי לעבודה.

סגל ופליטמן אף סבורים, כי ניתן היה להאשים את אזריה ברצח – אך אומרים שחזקה על התביעה שצדקה בשיקוליה להסתפק בעבירת הריגה (שיקולים שמעולם לא הוסברו בפומבי). מחוות דעתם עולה, שמתחם הענישה שנקבע במחוזי – 54-18 חודשי מאסר – הוא "בלתי נחרץ, אינו הולם ובלתי משמעותי" ועלול חלילה להעביר מסר שבמחיר כזה, כדאי לרצוח מחבלים. זאת ועוד: עונשי המאסר במקרים אחרים וחמורים פחות, היו קשים יותר. לכן קבעו מתחם של 60-30 חודשים, אמרו שאין כל הלימה בין חומרת המעשים לבין העונש המקורי וסברו שיש לגזור עליו שנתיים וחצי מאסר.

אז למה אני מוטרד? בגלל החלוקה הברורה הזאת בין לובשי המדים לבין לובשי הגלימות. סגל מצא לנכון להוסיף עשרה עמודים של מה שכינו "הגיגים והערות" על יצר נקמנות, על כשלי המפקדים, על טוהר הנשק, על קדושת חיי האדם, על חשיבות החקירה הפלילית בפרשה ובמיוחד על השלווה בה קיבלו יתר הנוכחים בזירה את מעשהו של אזריה.

"הקבלה שבשתיקה ונטולת העוררין של הירי על-ידי המפקדים בזירה [היא] כה מטלטלת, מאחר שהיא מייצגת, לכאורה, תעודת הכשר שלו בדיעבד, עליה חתום צה"ל בזירת האירוע", כותב סגל. "הפקת לקחים רבתי נדרשת... לאחר ביצוע הירי נצפתה פתולוגיה צה"לית חמורה ובלתי מתקבלת על הדעת. לא נצפתה מנהיגות או דוגמה אישית, כי אם אדישות ורפיון". דברים ברורים ומוצדקים – שעליהם לא חתמו פיילס, אייזנברג ופלד. האם זה אומר שהם מסכימים עם אותה תגובה-לא-תגובה? האם זה אומר שבתוך עמם הם יושבים ומוכנים לתת הכשר לשתיקה שכזאת?

למרות מצעד הפוליטיקאים הקוראים לעשות זאת, אין מקום שגדי איזנקוט יקל בעונשו של אזריה ואין מקום שראובן ריבלין יתן לו חנינה. העונש גם ככה הוא קל מאוד, ודאי כאשר מדובר בנסיבות שמבססות אישום ברצח. הוא מהווה רק 7.5% מהעונש המירבי על הריגה, והוא סוטה משמעותית מן הענישה המקובלת בעבירות דומות. כל הנסיבות להקלה כבר הובאו בחשבון בידי שני בתי הדין.

חנינה היא עניין של חסד ורחמים בנסיבות יוצאות דופן, כפי שאומר בית הנשיא עצמו. אין שום נסיבות כאלו בעניינו של אזריה. לא מדובר באדם חולה, לא מדובר במי שמפרנס את משפחתו. מדובר באדם שנטל חיים בכוונה תחילה, ובכך ניסה להפוך את ישראל ממדינת חוק למדינת אנרכיה. בוודאי שאין מקום לחסד ורחמים כלפי אדם כזה. אם אזריה יקבל הקלה בעונש או חנינה, במה נהיה שונים ממדיניות הדלת המסתובבת של אבו מאזן?