אבות ובנים ומה שביניהם

איוון סרגייביץ' טורגנייב (1813-1883) נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה התשע עשרה. השפעת יצירתו "רשימותיו של צייד" הייתה כה גדולה, שבעטיה הצאר אלכסנדר הראשון, המחדש והליברל, ביטל את העבדות-הצמיתות בכל רחבי רוסיה. כך גם הרומן "אבות ובנים" (1862) שהיה הדרמטי מבין כל יצירותיו, זכה להערכה רבה בקרב גדולי הסופרים במערב, והסופר גוסטב פלובר היה לידידו.

תיאטרון גשר מקדם את תחום התיאטרון, בהעניקו את הזכות ליוצר הפורה יחזקאל לזרוב לעצב את הרומן הנודע, לעבדו, לביימו, לעצב את הבמה, התנועה ואת צילומי הווידאו, שיחד עם המוזיקה הנפלאה והמרגשת, במיוחד בצרפתית, היצירה הופכת לרב-תחומית, עשירה וססגונית.

הסיפור של טורגנייב מוגש כאן בתמציתיות, כשהדגש אינו על עומס בטקסטים, ומתרכז בבן החוזר הביתה לאחר 5 שנים, ארקדי (אלון פרידמןבאחד מתפקידיו הטובים ביותר), ומשמח את לב אביו ניקולאי (סשה דמידוב מלא הרגש). שני שחקנים אלה בולטים ברגש הרב שבתוכם הנובע מיכולת קולם עשירת הניואנסים. לכאורה הכל טוב. אלא מאי? חברו הקרוב ביותר של ארקדי - בזארוב, (מיקי לאון) מצטרף גם הוא לביקור הבן בביתו, ועמו כל האידיליה מתפוררת. זאת - משום אישיותו הבזה לכל - למסורת, לדת, לערכי המשפחה ובכלל. הנוקשות והקרירות של בזארוב שמיקי לאון מחדיר ליחסים בין הבן לאב, ובהמשך גם לסב (דורון תבורי), מעצימה את פער הדורות בין אבות לבנים, והיא שעומדת במרכז הדרמה.

בנית הדמות של בזארוב, הספוג כולו ניהיליזם - חוסר האמונה בכל, (בעטיה נחשב טורגנייב לאבי תנועת הניהיליזם) - יוצקת אוירת נכאים בקרב כל הדמויות במחזה. בזארוב הוא כעין לוציפר, המשחית את מצב הרוח והמחרחר בין כל הדמויות במחזה. ומיקי לאון עושה זאת היטב, מתוקף סגולותיו לשחק דמויות חזקות ומשפיעות. כך הוא מקניט את האב, ניקולאי - סשה דמידוב, על יחסיו עם המשרתת והיותו אב לתינוקה. הוא מצליח להרעיל את האווירה שהייתה חיובית עד לבואו, וליצור מתחים ואפקט טראגי.

הבמה העשירה בתנועה הכה מיוחדת שיוצק בה לזרוב, מתעשרת גם בעזרת צילומי הווידאו שעיצב רן סלווין וביים לזרוב, החורגים באיכותם (ועולים עליהם) מצילומי ווידאו רגילים שהיו לאחרונה לחלק עיקרי מהתפאורה בתיאטרונים. תחילת המחזה וסופו מוגשים בתנועה איטית ויפה במיוחד של כל הקאסט, המדגישה את האלמנט הדרמטי. עצם היות היצירה יפה לא מפריע להבחין במשחק המצוין של כל שאר הדמויות במחזה, מעבר לאלון פרידמן, דורון תבורי וסשה דמידוב המעולים ומרגשים תמיד: המרשימה מכולם היא נטע שפיגלמן כ"אנה", בהדר והאצילות של תנועתה; כך נוגעת ללב טלי אוסדצ'י כפניצ'קה - המשרתת עם תינוקה; וכך משתלב יפה מאוד ומרגש לשמוע את השחקנים מהמוצא הרוסי מתבטאים ברוסית, הנשמעת כה פיוטית ויפה, כך שאין בעיה לבורים ברוסית כמוני, לקרוא ברגעים אלה את התרגום שבכיתוביות. אלה הם ליליאן רות כדודה, יבגני טרלצקי ובוריס אחנוב הוותיקים. כך גם מעשירים את התמונה רוני עינב כ-קטיה, ופירה קנטור כ-ארינה. לו רק טכנאי הסאונד היה מקטין במעט את קול המוזיקה, ברגעים מסוימים, ולו ההצגה הייתה שומרת על שעה וחמישים הדקות המקוריות שלה, ולא מתמשכת לשעתיים - היה הכל מושלם.

הצגת אבות ובנים מהווה יצירה פיוטית, מעודנת ומרגשת בזכות הוויזואליה, התנועה והמשחק המושלמים.

לאוהבי החוויה התיאטרונית הבלתי רגילה ולא נדושה.