סגן קצין הרפואה הראשי של קבוצת הארמיות, בריגדיר גלן יוז, הגיע גם הוא לברגן-בלזן מיד לאחר השחרור. לימים העיד:

"התנאים במחנה היו באמת בלתי ניתנים לתיאור; שום תיאור ושום תמונה אינם יכולים לתאר את הזוועות מחוץ לבקתות, ומחזות האימים בתוכן היו גרועים בהרבה. גופות בערימות בגדלים שונים שכבו בכל רחבי המחנה, חלקן בין הבקתות. היו גופות בתוך הבניינים עצמם. תעלות הביוב היו מלאות, ובין הבקתות היו אין-ספור גופות, חלקן אפילו באותם דרגשים יחד עם החיים. ליד הקרמטוריום היו סימנים של קברי המונים מלאים עד גדותיהם, ומחוץ למתחם התחתון הייתה תעלה פתוחה מלאה למחצה בגופות.

"בחלק מן הבקתות, אך לא בכולן, היו דרגשים והם היו מלאים עד להתפקע באסירים בכל מצב של רזון ומחלות. באף בקתה לא היה להם די מקום כדי לשכב למלוא אורכם. בעמוסות שבהן היו בין 600 ל-1,000 איש בשטח שהספיק למאה בלבד.

"לא היו דרגשים בבקתה במחנה הנשים בו הוחזקו חולות הטיפוס. הן שכבו על הרצפה והיו כה חלשות, עד שבקושי יכלו לזוז. לא היו שום מצעים. לכמה מהן היו מזרונים דקים, אך לאחרות לא. כמה מהן עטפו את עצמן בשמיכות ולכמה היה מעין לבוש בתי חולים גרמני. זו הייתה התמונה הכללית".

יוז הוסיף וסיפר: "שום צילום, שום תיאור אינו יכול לתת מושג על הזוועות שראיתי. היו במחנה 56,000 איש שנותרו בחיים. הם גרו ב-45 צריפים. בכל מקום אשר בקושי יכול להספיק ל-100 איש, נמצאו 1,000-600 איש. הצריפים היו גדושים עד אפס מקום באנשים שנמצאו בכל שלבי הניוון והמחלות. הם סבלו מהרעבה, מדלקת במערכת העיכול, מטיפוס הבהרות, מטיפוס הבטן, משחפת.

"מתים היו בכל מקום, וחלקם היו מונחים על המדפים שעליהם שכבו החיים. מתים היו מונחים בתחום המחנה בקברים המוניים בלתי מכוסים, בחפירות, בביבים, לצידי גדר התיל שהקיפה את המחנה. ליד צריפי המגורים לבדם היו מונחים ב-10,000 מתים. במשך 30 שנות עבודתי כרופא לא ראיתי מחזה כזה".

הקצינים הראשונים מיהרו לפנות למפקדת קבוצת הארמיות ודרשו אוכל, מים וכל סיוע אפשרי. למחרת הגיע טנק ראשון עם משלוח של אספקה; הייתה זו טיפה בים הצרכים. באותן שעות פשטו רבים מן הניצולים על מחנות המזון, שהיו מלאים בכל טוב. רבים מהם שילמו בחייהם – חלקם נורו בידי השומרים ההונגרים שנותרו על עומדם, אחרים נפטרו בשל האכילה המרובה של מזון שקיבותיהם המצומקות לא יכלו לעכל. אלפים אחרים מתו ברעב משום שלא יכלו להגיע למחסנים או לחיילים הבריטים.

עברו יומיים עד שהבריטים הבינו, שיושבי המחנה אינם מסוגלים לאכול את מנות הקרב שנתנו להם, מתוך רצון כן לסייע מהר ככל האפשר, ושיש לספק להם מזון קל בהרבה – אורז, ביסקוויטים, חלב טרי; נדרש עוד זמן עד שאספקה זו הגיעה למחנה. מערכת זמנית של צינורות מים הותקנה ב-19 באפריל, ומתקן לטיהור מים החל לפעול רק עשרה ימים מאוחר יותר; עד אז צפו גופות במיכלי המים.

בתנאי המלחמה ששררו אז, וכאשר בריטניה עצמה הייתה נתונה שנים בקיצוב מזון, לא היה קל לספק במהירות את הצרכים המיוחדים של הניצולים. מנות המזון הכילו בפועל רק 1,000 קלוריות ליום – הרבה פחות מהדרוש לאדם בריא, ובוודאי שרק מעט מזעיר מן הדרוש למי שמבקש להתאושש משנים של רעב, מחלות והתעללות.

הטיפול הרפואי בניצולים הציב בפני הבריטים אתגר חסר תקדים. מדובר היה בכוחות צבאיים היודעים כיצד לטפל בפצועי קרב, ולא במי שאומנו לטפל בשרידי רצח עם. המספרים בלתי נתפסים: 21,000 נשים ו-9,000 גברים נזקקו לאשפוז ביום השחרור, ובסך-הכל 38,000 איש היו זקוקים לטיפול. המחלות הנפוצות ביותר היו דיזנטריה ומחלות מעיים אחרות (20,000 חולים), שחפת (10,000 חולים), כָּפָן כתוצאה מרעב (5,000 חולים) וטיפוס (3,500 חולים). לאחר שש יממות של עבודה מואצת הוקם בית חולים, 35,000 איש נקלטו בו בתוך פחות משבועיים, ועד אמצע חודש מאי טופלו בו 14,000 חולים. למרות כל המאמצים, 1,000 ניצולים נוספים נפטרו לאחר חיסולו של מחנה מספר 1.

הטיפול בניצולים הופקד בידי גדוד הארטילריה הקלה 113 של הצבא הבריטי. קפטן אנדרו פָּארֶס, קצין בגדוד, העלה על הכתב את הפעולות שביצעו הוא וחבריו בין יום השחרור לבין 21 במאי 1945, היום בו נשרף הבלוק האחרון של מחנה מספר 1.

50% מהאסירים היו זקוקים לאשפוז מיידי, כתב פארס. לאיש מהם לא היה מזון בשבוע שקדם לשחרור, ולפני כן – חיו בתזונת הרעב-למחצה הרגילה של מחנות הריכוז. ברחבי המחנה היו מוטלות 10,000 גופות של חולי טיפוס, בשלבים שונים של ריקבון, ומבין הניצולים מתו 4,500 מדי יום. "האסירים איבדו כל כבוד עצמי והידרדרו מבחינה מוסרית לרמה של חיות", המשיך. "בגדיהם היו בלויי סחבות ומלאי כינים; לא היו להם סכו"ם וצלחות, ובזמן חלוקת המזון הם התנהגו יותר כמו זאבים רעבים מאשר כבני אדם".

חיילי הגדוד ניגשו מיד למשימה, שהייתה הרבה מעבר למה שהוכשרו לו ולמה שאף דמיינו אי-פעם. בשטחו של בסיס האימונים לשריון הוקם בית חולים, בתוך שבעה ימים עברו כל הניצולים חיטוי, קברי המונים נחפרו והגופות נטמנו בהן, מזון בכמויות גדולות הובא ממחסני הוורמכט, צריפים זמניים הוקמו כדי להקל על הצפיפות, הותקנו צינורות מים ומתקני תברואה, הילדים קיבלו צעצועים שהוחרמו מעיירות סמוכות, סיורים ליליים סביב המחנה מנעו ביזה והוקמה לשכת מידע שגם טיפלה במכתביהם של הניצולים.

ב-30 באפריל הגיעה לברגן-בלזן קבוצה של 100 סטודנטים לרפואה שהתנדבו לסייע. אחד מהם היה ג'רלד רָפָּרְפּוֹרְט, אשר תיאר ביולי 1945 את חוויותיו במאמר שפורסם ב-Middlesex Hospital Journal. גם הוא התייחס בין היתר למצבם הנפשי של הניצולים:

"רוב האנשים נעשו אדישים מכדי שיהיה להם אכפת או חלשים מכדי לזוז, כך שהם נותרו במקומותיהם, נספגים שוב ושוב בצואתם (כמעט כולם סבלו משלשול קשה), בלתי אכפתיים, חסרי בושה. העדר הבושה, האדישות הזאת, הנסיגה הזאת לחייתיות פשוטה – ניכרו מכל עבר. גברים ונשים כאחד התהלכו במחנה עירומים לחלוטין, קר ככל שהיה, וכלל לא חשבו על כך. הם ישבו זה לצד זה בתאי השירותים ובהו בצורה מחפירה בעוברים ושבים.

"די מהר הפסקנו להשתומם למראה דמויות שחונות הזוחלות מחוץ לבקתות שלהם כאשר בידיהם קערות המזון שלהם, בהן השתמשו זה עתה כסירי לילה, מרוקנים אותם בתא השירותים הקרוב, מנקים אותם בסחבות מטונפות אשר שימשו אותם כבגדים, ואז חוזרים לבקתות שלהם כדי לקבל את המזון באותן קערות עצמן.

"הם היו מרימים כל חפץ קטן שמצאו במחנה, ולא משנה עד כמה היו חסרי שימוש, חסרי ערך או מטונפים: שבבי עץ, בדלי סיגריות, סחבות – זה לא שינה להם – ונשאו אותם כאילו נתקלו באיזשהו פרס יקר. וכאשר הובא מזון לבקתות, אלו שהיו מספיק חזקים התנפלו עליו כמו להקת זאבים ונלחמו על כל פירור שיכלו להשיג, חושבים רק על עצמם ולא דואגים כלל לאלו שלא יכלו לזוז ואשר כתוצאה מכך יצאו בידיים ריקות. כולם ליהגו באופן בלתי מובן בטון גבוה שנשמע כמו המון קופים זועמים.

"המוות היה חסר משמעות מבחינתם והגופות לא הוציאו מהן שמץ של גינוי. ביצענו מדי בוקר 'סיבוב גופות' כדי להוציא את המתים, כמו סיבוב אחיות כאן באנגליה ובאותה אווירה של נורמליות שגרתית. [...] רק סבל עז וממושך יכול היה ליצור את השפלות הנפשית, המוסרית והגופנית לה היינו עדים. האנשים הללו היו שבורים לחלוטין, חסרי חיים, לא מוסריים. העולם הציע להם רק אומללות; אז מדוע שיהיה להם אכפת מהעולם?".

הבלוקים בהם התגוררו היו מטים ליפול, בלי תאורה ובלי מים, סיפר רפרפורט. הוא הכיר צריפים דומים מבתי חולים בבריטניה, אך שם התגוררו 40 איש בכל אחד, ואילו בברגן-בלזן הוא נכנס לבלוק כזה וגילה שיש בו 580 איש. "איש לא יכול היה לשכב במלוא קומתו, לא היה מקום. במקום זה היה עליהם לעמוד או להצטופף זה על גבי זה על הרצפה, החולים, הגוועים, הגוססים והמתים – כולם בגוש אנושי מסריח, אומלל וגועש, נגוע מחלות, רוחש רמשים", כתב.

רפרפורט תיאר גם את מצבם הגופני: "'עור ועצמות' הוא בדרך כלל ביטוי ריק, אך כאן היה זה תיאור מילולי. ראשיהם לא היו יותר מאשר גולגלות מכוסות קלף, את ירכיהם אפשר היה להקיף באצבע ובוהן, וקל היה לתפוס את חוליותיהם דרך קירות בטנם. שריריהם היו רק סיבי שיער, ושדיהן של הנשים היו רק עור מקומט ורפוי. [...] כמעט כולם היו חולים במידה או אחרת. הם סבלו משלשול כמעט ללא יוצא מן הכלל".

ד"ר וו.ר.פ קולינס, רופא מדבלין, תיאר את הפעולות שביצעו עמיתיו בברגן-בלזן מיד לאחר השחרור במאמר שפורסם ביוני 1945 בשבועון הוותיק והיוקרתי British Medical Journal. הוא סיפר:

"בלוק הילדים הוא המקום השמח ביותר במחנה. רבים מהילדים סובלים מתת-תזונה ותשושים ביותר, ורבים מהם חולים; אבל רבים גם מתחילים כעת להחלים, ומוזר ככל שהדבר יישמע – במיוחד אלו שמתחת לגיל שבע אינם מראים את תסמיני הזוועות שהם אולי ההיבט הגרוע ביותר במצבם הנפשי של המטופלים המבוגרים. הם כבר צוחקים ומחייכים שוב. רבים יחלימו לחלוטין. אבל האחריות שלנו לא תסתיים אז, שכן לרבים מהם אין בתים לחזור אליהם, אין הורים, אין עתיד רגיל. לבטח יש במקום כלשהו בעולם אנשים שיוכלו להתייצב, לדאוג לילדים הללו ולתת להם שוב בית".

בסיום דיווחו חזר קולינס לאותה בעיה, שכמובן הייתה מדינית לא פחות מאשר רפואית ואנושית: "ניתן יהיה להחזיר לבתיהם את אלו הכשירים די הצורך להעברה לארצותיהם, שם יהיה על בני ארצם לטפל בהמשך האשפוז והשיקום. אבל עדיין יישארו מספר גדול מאוד, אולי אלפים, של אנשים חסרי מדינה ובית, אשר רווחתם הרפואית והכללית והשבתם המלאה לחברה הנורמלית ודאי יישארו כבעיה בלתי פתירה בשנים הבאות".

תקלה מוזרה, טרגי-קומית באותן נסיבות, התבררה כברכה. בסוף חודש אפריל הגיע משום מה לברגן-בלזן משלוח גדול מאוד של שפתונים לנשים. הרופאים הנואשים לא ידעו אם לצחוק או לצעוק, אך עד מהרה הבחינו שיש לשפתונים השפעה מדהימה. סיפר קולונל מרווין גוֹנין, מפקד יחידת האמבולנסים של הדיביזיה ה-11:

"אני לא חושב שמשהו הועיל לאסירות יותר מאשר השפתונים הללו. נשים שכבו על מיטות ללא סדינים או כותנות לילה, אבל עם שפתיים אדומות. ראיתי אותן משוטטות ללא מטרה, עטופות רק בשמיכות – אבל עם שפתיים אדומות [...] סוף-סוף מישהו עשה משהו שגרם להן להיראות שוב כמו בני אדם. כל אחת מהן הייתה מישהי, לא סתם עוד מספר שמקועקע על הזרוע [...] סוף-סוף ניתנה להן האפשרות לטפח את הופעתן החיצונית. השפתונים הללו החלו להחזיר להן את אנושיותן".