שקר המשפחה החמה

תיקי דיין כ-מלכה, האם השתלטנית הרודה בבתה המסורה (לימור גולדשטיין המרגשת), בבנה, אשתו, בנכד ובכלל - מרהיבה. היא מחצינה את כל מה שידוע כמאפיין את האם היהודיה, ששאר בני משפחתה משתדלים לבלוע, ובלבד שלא להרעימה, ושהר הגעש לא יתפרץ. אך מה לעשות, והנכד שחזר עם אישה נוכריה, בלגית שספחה את הבודהיזם בהודו, גרמה לנכד המתוק עומר, להפוך גם הוא לבודהיסט, על כל הגינונים המעצבנים?

הוריו - הבן אריה (לירן ברנס) הבוחר לתמוך כספית בבנו הפרזיט, ובלבד שיישמר השקט המשפחתי, והכלה מירי (עדי גילת), לא מסוגלים למנוע את הפיצוץ עקב המנהגים הבודהיסטים המוזרים מוציאים את כולם מהדעת. הנכד ואשתו מתנהגים כמו היו חייזרים. הנכד שמתעקש שיקראו לו "חליק" (יותם קושניר המקסים שמהווה מהדורה צעירה ומשופרת של אביו במציאות), ואשתו הכה ססגונית, נטלי (שירן הוברמן, שגם כשאינה מדברת, עושר הבעות פניה אינו נותן להסיר ממנה את העיניים במשך כל ההצגה) כה מצחיקה, וכל דיבור שלה מעניק עוד ועוד סיבה לצחוק בגלל חוסר הבנתה את העברית. כשהיא פוצחת בשיר בהמשך, היא מגלה את כשרון קולה ומענגת עוד יותר את הקהל.

קומיקאית צעירה מוכשרת נוספת הכובשת את הלב והמתגלה במחזה היא לורין מוסרי כנכדה החיילת, הקצינה במשמר הגבול, הרודה בבני המשפחה כשמתגלה מחבל ברחוב שלהם. עקב כך, הדרמה הופכת לגורם מסובב, המאחד מחדש את כל בני המשפחה, וכמו עם ישראל כולו - המתאחד רק במקרה חרום. בכך מצליחה המחזאית ענת גוב ז"ל לגעת בנקודה הרגישה המשותפת לכולנו. המחזה מקבל תהפוכות, והדרמה מיתוספת לקומדיה, והתבשיל מושלם כהצגה היוצרת אמפטיה לגיבוריה מצד הקהל, ובזה את הצלחתה.

דמותו של הבעל המנוח המופיע בין ובתוך הסצינות מעשירה את הסיפור. רוברט הניג, שחקן הבימה הוותיק, עושה את התפקיד במקצועיות ומחבר את הצופים לסיפור ביתר שאת. המוזיקה שבחר טל בלכרוביץ׳ הכוללת את שירי להקות התקופה הכה נוסטלגים מחזקת את החיבור בין הצופים לבמה. כשהתפאורה של אלכסנדרה נרדי, התלבושות של אורנה סמורגונסקי, התאורה של עדי שמרוני וחלקו של אסף פרידמן כעוזר הבימאי - כולם מהווים חלק חי מהיצירה.

קומדיה ישראלית הנוגעת בנקודות הרגישות, ומלמדת עד כמה כדאי להתלכד לא רק בעיתות חרום, וייטב לכולם אם ידעו לקבל את האחר, גם אם הוא שונה.