בשנות ה-50 של המאה ה-20 נפוצו בארץ שמועות על מחתרות קיקיוניות הצצות כפטריות אחרי הגשם. אפרים קישון הגיב במערכון על טרוריסטים חובבניים והזויים, המקבלים לשורותיהם חבר חדש. לשבועת האמונים למחתרת - "אלחם כל עוד כוחותי במותן בבריונים הפנימיים" - הלה מוסיף הסתייגות: "אבל ביום שבת אני לא יכול".

דומה ששר המשפטים הטרי, אמיר אוחנה, הוסיף הסתייגות משלו לשבועת האמונים שלו בכנסת אתמול (יום ד', 12.6.19): "אני מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה" - "בתנאי שהחוק ייראה לי נכון". זהו לפחות הרושם הברור מהראיון עימו, ששודר שעות אחדות לאחר מכן בחדשות ערוץ 12.

אוחנה אמר: "טלי חטואל גרה בגוש-קטיף. היא הגיעה לציר כיסופים ונורתה על-ידי מחבלים, שהגיעו עד הציר בחסות מספר מבנים שנבנו בפאתי חן יונס. הצבא זיהה את הבתים האלה כסכנה ביטחונית. בג"ץ, למרות שאין לו מומחיות, החליט למנוע את ההריסה הזאת". עמית סגל שאל: "אז לא תמיד צריך לקיים את פסיקות בג"ץ?" אוחנה השיב: "אני אומר שהשיקול העליון צריך להיות שמירת חיי האזרחים, כן".

אוחנה אומר בצורה ברורה: אם החלטות בג"ץ מסכנות חיי אזרחים - לא צריך לקיים אותן. זוהי אמירה חמורה ביותר, שכנראה מעולם לא נשמעה כמותה מפיו של שר כלשהו בישראל, קל וחומר - שר המשפטים. אוחנה איננו אומר שצריך לשנות בחקיקה פסיקות של בג"ץ (נניח דרך פסקת ההתגברות). אוחנה איננו אומר שיהיה הליך דמוקרטי שקוף ומסודר, בו החלטות בג"ץ יתבטלו. אוחנה אומר בצורה חד-משמעית: יש מקרים בהם לא צריך לציית לפסקי דין, וזהו.

דומה שלא צריך להכביר במילים על המשמעות האיומה והנוראה של מצב שכזה. מי יקבע מתי יש סכנה לחיי אזרחים? צה"ל? אם כן, זו תהיה הפיכה צבאית לכל דבר ועניין: הצבא יחליט במקום בית המשפט. הממשלה? אם כן, זו תהיה שבירה של הפרדת הרשויות: כאשר הממשלה תפסיד בבית המשפט, היא פשוט תתעלם ממנו. ואל תאמרו ש"בג"ץ התחיל"; במדינת חוק, בית המשפט יכול לבטל החלטות ממשלה - במכרזים, בתקציבים, בביטחון - אם הן בלתי חוקיות. בלא יכולת כזו, מדובר בדיקטטורה.

חוץ מזה, למה לעצור בביטחון? ההיגיון העקום והמסוכן של אוחנה ניתן ליישום בתחומים רבים נוספים בהם מדובר בחיי אדם. למשל: בריאות. נניח שבג"ץ יקבע שניסוי מסוים בתרופה פוגע בזכויות החולה. יבוא אוחנה ויאמר: התרופה הזאת יכולה להציל חיים של רבים, אז לא צריך לקיים את פסק הדין. או שבית המשפט העליון יורה לשחרר למעצר בית אדם החשוד בעבירות חמורות. יבוא אוחנה ויאמר: מדובר בעבריין המסכן חיי אדם, אז לא צריך לציית להחלטה. או שבג"ץ ימנע פסילה של מועמד כלשהו לכנסת. יבוא אוחנה ויאמר: האיש הזה מסייע לאויבי ישראל, אז הוא לא יתמודד וזהו.

החוק מחייב כל אדם לציית לכל החלטה של כל בית משפט. יש אפשרות לערער, ניתן לבקש עיכוב ביצוע, במקרים נדירים מתקיים דיון בגלגול שלישי. המחוקק יכול לקבל החלטות שיאיינו פסק דין. פסקת התגברות - מאוזנת וזהירה - היא כלי חשוב שחסר כיום. מה שאי-אפשר לעשות, מה שאסור לעשות, מה שיהיה הרסני לחברה ולמדינה אם כן ייעשה, הוא להפר פסק דין ברגל גסה ובמצח נחושה.

חברה בה קיומו של פסק דין - החל מתביעה קטנה וכלה בבג"ץ בהרכב של 11 שופטים - הוא עניין של בחירה ואפשרות, היא אנרכיה לה מובטח הרס מוחלט. חברה כזאת לא צריכה אויבים חיצוניים; היא תחסל את עצמה. לא ניתן יהיה לקיים בה את חיי היום-יום הפשוטים ביותר. ואם שר בכיר אומר שיש מקרים בהם הממשלה אינה צריכה לציית לפסק דין של הערכאה הגבוהה ביותר - זהו ארס העלול להתפשט בכל רבדי הציבור.

נכון, מדובר באמירה אחת של שר אחד. נכון, אוחנה לא יוכל לגרום יותר מדי נזק בחודשים הקרובים. נכון, לדמוקרטיה הישראלית יש יסודות יציבים האמורים לעמוד גם בפני התקפות כאלה. אם הדברים אכן יישארו באוויר, הנזק לא יהיה משמעותי. אך אנחנו חיים באווירה בה כלל לא ניתן לומר בביטחון, שזה יהיה המצב.

יש מה לתקן בבתי המשפט. יש הרבה מה לתקן בפרקליטות. יש הרבה מאוד מה לתקן במשטרה. בתי המשפט משקפים את המשפטיזציה שהשתלטה על חיינו. הפרקליטות מתנהגת כאילו בתי המשפט עובדים אצלה. המשטרה פועלת תוך זלזול בחוק. אמירות כמו זו של אוחנה רק חותרות מתחת לתיקונים הנחוצים, משום שהן יוצרות הקצנה בה הוויכוח אינו ענייני, ובה מי שקורא בצורה שקולה להכניס שינויים - נתפס כמי שתומך בהתבטאויות מסוכנות וחסרות אחריות.

חוץ מזה, אמירות כאלה מחלחלות ותורמות לכך ששמירת החוק הופכת לאופציה, והציות לו הופך להיות עניין לפראיירים בלבד. כי אם שר המשפטים אומר שלא צריך לציית לבית המשפט העליון, אז למה שאני אשמע בקולו של שוטר תנועה, פקח בנייה או פקיד שומה? לא ממש משנה מה אוחנה בדיוק אמר, בכלל לא משנה האם דבריו יתורגמו למעשים; הוא נתן רוח גבית לזלזול רוחבי בחוק ובממונים על אכיפתו.