זורק רפש וממשיך הלאה

מכירים את המקרה בו הבוס אומר לכם "קיבלתי תלונה עליכם מלקוח", אבל לא מוכן להגיד מי ומה וכמה ולמה? זה בדיוק מה שעושה אמיר אוחנה, להזכירכם - שר המשפטים בממשלת ישראל.

"אני, למשל, יכול להעיד על עצמי שאת תמימותי המשפטית איבדתי כשראיתי הרכב שופטים שגזר מאסר עולם על אדם שלעניות דעתי יש יותר מספק סביר באשמתו, לאחר שבזמן שהעיד וזעק לחפותו הרשה לעצמו ההרכב לנמנם, להירדם, לגלוש באינטרנט, ובלבד שלא לשמוע את זעקתו", כותב אוחנה במאמר בביטאון "עורך הדין". כתב - ולא יסף.

האם כבוד השר אינו חושב שהוא צריך להגיד מי היו אותם שופטים? האם אין הוא צריך לומר מי היה הנאשם? האם אין הוא צריך לומר מדוע הגיע למסקנה שהנאשם היה חף מפשע? האם לא ראוי שיאמר מה היה הקשר שלו לתיק? ואולי כדאי שיגיד מה הייתה התוצאה הסופית אחרי ערעור? וכיצד הוא יודע שהשופט גלש באינטרנט ולא הסתכל על מסך ההקלדה או נכנס לתיק המקוון? ומנין לו ששופט נמנם ולא עצם את עיניו כדי להאזין ביתר ריכוז? ואיך הוא יודע ששופט נרדם?

את כל זה אוחנה משאיר באוויר. הוא זורק רפש - וממשיך הלאה. הוא מכפיש עשרות שופטים היושבים בתיקי רצח - וזה לא מזיז לו. הוא מטיל ספק בהוגנות של עשרות אם לא מאות פסקי דין בתיקי רצח - ואין לו בעיה עם זה. הוא מתנהג כאחרון הכתבים בצהובון-סמרטוטון - ומרגיש מצוין.

אם יש ממש בדברים - חובתו של אוחנה להגיד במדויק במה מדובר, כי אחרת הוא נותן את ידו להמשך מאסרו של אדם חף מפשע. אם אין בהם אמת - הרי שמדובר בהסתה גסה. ואם מדובר בפסק דין במחוזי שהתהפך בעליון - הרי שהמערכת תיקנה את המעוות. אבל להותיר ככה, תלויים על בלימה - זהו מעשה פסול בתכלית. כך לא מתנהג מי שרוצה "להחזיר את אמון הציבור בבתי המשפט", כפי שמעיד אוחנה על עצמו. כך מתנהג מי שרוצה לזרוע חוסר אמון, כבסיס לפעולות שמטרתן להרוס את המערכת.