ארבע שנים – זה פרק הזמן שעל-פי "תוכנית המאה" של הנשיא דונלד טראמפ מוקצב להשלמת המו"מ בין ישראל לפלשתינים על הסדר הקבע ביניהם. זוהי הבעיה הכי גדולה בתוכנית הזאת: לא רק שהיא קובעת פרק זמן קצר מדי, אלא שהיא קובעת פרק זמן בכלל. ולמה? כי נכון לעכשיו ונכון לעתיד הנראה לעין, הפלשתינים אינם בשלים לשלום עימנו – ולא משנה באלו תנאים.

בעוד אצלנו הכמיהה לשלום מושרשת בלב ילדינו מגיל הגן, אצל הפלשתינים הקו המנחה הוא מלחמה. וזה נמשך כבר מאה שנים; הפרעות הראשונות נגד היישוב היהודי בארץ ישראל התחוללו בשנת 1920. כל עוד הנימה השלטת בשיח הפלשתיני היא של מאבק נגד ישראל, לא ייתכן שלום. הפלשתינים התחייבו בהסכמי אוסלו להפסיק את ההסתה – ולא עמדו בהתחייבות הזאת. כי הפסקת ההסתה איננה יכולה להיות חלק מן ההסדר, אלא תנאי מקדים חיוני. ולאחר מכן, יש צורך בשנים רבות – כנראה עשרות שנים – כדי לשנות את תפיסת העולם. בלי שינוי כזה, אין טעם בשום הסכם – וראו את הניסיון העקוב מדם של אוסלו.

אי-אפשר להגיע לשלום עם ישות שבראשה עומד מכחיש השואה אבו מאזן, שבעבודת הדוקטור שלו טען שמספר הנרצחים בשואה היה מיליון "בלבד" ושהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים. אי-אפשר להגיע לשלום עם מי שבמשך עשרות שנים עוסקים בהרס ושמעולם לא בנו משהו בר-קיימא. הפלשתינים כמעט מוטטו את ירדן, מוטטו את לבנון ולא עשו שום דבר עם האפשרות להקים מדינה-שבדרך ביהודה, שומרון ועזה. הם לא מתקרבים להתחיל לדגדג את הקצה של הישגי העם היהודי, שהיה נתון לרדיפות ודיכוי חמורים מאין כמותם. אי-אפשר להגיע לשלום עם הנהגה שהמאיסה את עצמה אפילו על מי שאמורים להיות בני בריתה הטובים ביותר – מדינות ערב.

זאת ועוד: מי מייצג את הפלשתינים? ברצועת עזה שולט החמאס – ארגון מוסלמי קיצוני, המנהל מלחמת דת נגד ישראל. הארגון הזה לא יעצור לפני שהוא ישמיד את המדינה היהודית. כנ"ל לגבי פטרוניו בטהרן וארגון-האח הלבנוני חיזבאללה. כל עוד חמאס שולט בעזה וקיימת סכנה שישתלט על יהודה ושומרון, אין עם מי לדבר וגם אין טעם לדבר, כי כל ויתור שלהם יהיה לכל היותר טקטי באופיו אם לא כוזב מיסודו. בגלל כל הסיבות הללו, אין סיכוי להגיע לשלום עם הפלשתינים לפחות בעשורים הקרובים.

יש הטוענים, כי תוכנית טראמפ מאפשרת לנו ליהנות רק מן הסוכריות שלה, מבלי לשלם את המחיר של חורים כואבים בשיניים. שאנחנו יכולים לספח חד-צדדית את בקעת הירדן ואת ההתנחלויות, אם הפלשתינים יסרבו לנהל מו"מ. מעבר לכך שממשל טראמפ עצמו מאותת בצורה הכי ברורה שלא לכך התכוון המשורר, יש להביא בחשבון נקודה רבת חשיבות במישור הגלובלי.

המדיניות הבדלנית של טראמפ ועימותיו הבלתי-פוסקים עם בעלות בריתה של ארצו, גורמים לכך שכיום לא ניתן לבצע מהלכים בתמיכה אמריקנית בלבד. כאשר ארה"ב הייתה השוטר של העולם, תמיכתה הייתה בעלת משמעות רבה – גם אם לא בלעדית – ואפשר היה לצאת לדרך בהסתמך עליה.

זה לא המצב כעת. טראמפ אומר במפורש שארה"ב צריכה לדאוג קודם כל לעצמה ומנסה להוציא אותה מן המזרח התיכון; הוא פרש מהסכם הגרעין עם אירן ומהסכם פריז בנושא האקלים; הוא מנע את הצטרפות ארה"ב לאזור הסחר הטרנס-פסיפי; הוא הטיל ספק בהמשך קיומה של ברית נאט"ו; והוא התקוטט מילולית עם מנהיגי בעלות בריתה הטובות ביותר של ארצו. לכן, אם נפעל בצורה חד-צדדית ונגיד שהאמריקנים מסכימים – זה לא יספיק ואנחנו עלולים להיתקל בצעדי נגד כואבים של מדינות גדולות וחשובות אחרות. וזה גם אם לפחות חלק ממדינות ערב, ובראשן מצרים וסעודיה, יסתפקו במחאות מילוליות.

חוץ מזה, יש להביא בחשבון את המצב הפוליטי הפנימי בארה"ב. המדינה מפולגת ומקוטבת כפי שלא הייתה מעולם, וגם התמיכה בישראל שוב אינה נמצאת בקונצנזוס מוחלט. הידידות המופגנת בין טראמפ לבין בנימין נתניהו היא לצנינים בעיני הדמוקרטים, והקהילה היהודית בארה"ב – שמצביעה לדמוקרטים בשיעור של 80% - חוששת ממה שיקרה אם וכאשר ייבחר בנובמבר נשיא ממפלגה זו. לכן, ביצוע חלקי של תוכנית טראמפ עלול לסבך אותנו עם הדמוקרטים – וזה מחיר כבד מאוד, אולי כבד מדי.

החשש המיידי הוא מפני אלימות פלשתינית בתגובה לתוכנית טראמפ. זהו חשש ממשי. הפלשתינים מכירים רק שתי אפשרויות: או שנותנים להם מה שהם רוצים או שהם מתחילים לירות. לכל היותר הם מוכנים מדי פעם לנצור את האש, בעיקר כאשר צה"ל מפעיל יד חזקה וכאשר הם מקווים שיקבלו את מבוקשם בלא אלימות.

הפלשתינים פונים לאלימות גם כאשר הם אלו שדוחים הצעות נדיבות ביותר, כמו למשל אלו של אהוד ברק בפסגת קמפ דייוויד בשנת 2000. ברק היה מוכן לתת להם כמעט את כל מה שדרשו, כולל 94%-91% משטחי יו"ש, פירוק של 63 התנחלויות, חלוקה של ירושלים, נאמנות על הר-הבית וזכות שיבה נרחבת. אבל הם הציגו דרישות שמשמעותן הייתה חיסולה של ישראל, וכאשר הללו לא התקבלו – פתחו באינתיפאדה השנייה.

זה בהחלט יכול לקרות גם כעת, אלא שהפעם הם מגיעים מנקודת התחלה נחותה בהרבה. ישראל נמצאת פיזית ביהודה ושומרון ופועלת בהצלחה רבה גם בשטחי הרשות הפלשתינית, ויעידו מאות הפיגועים המסוכלים מדי שנה. בגדול, למדינות ערב נמאס מהרשות הפלשתינית – מהסרבנות שלה, מהשחיתות שלה, מהקיבעון והקיפאון שלה. העולם הוא בוגר שני עשורים של טרור, החוק הבינלאומי השתנה וכיום אפשר לפעול בצורה חופשית בהרבה נגד טרוריסטים, תומכיהם ובסיסיהם. בישראל יש תמיכה רחבה בתוכנית טראמפ, ואם הפלשתינים יפעלו באלימות – הם יגלו מולם מדינה מאוחדת ונחושה. אז ייתכן שתהיה תקופה מאתגרת, אבל אנחנו ננצח.

כשומר מצוות וכאיש ימין, המחשבה על מדינה פלשתינית באיזורים בהם פעלו אבות האומה היהודית ובהם חיו מאות שנים רק יהודים, מעוררת בי סלידה. המחשבה על מדינה פלשתינית בטווח ירי מנתב"ג ובמרחק של חצי שעה נסיעה מן הים, מעוררת בי חלחלה. המחשבה שמישהו יוכל למנוע תנועה של ישראלים רק משום שהם ישראלים, מעוררת בי גועל. אבל האם בסוף הדרך, מתישהו בעתיד, נוכל להימנע מכך?

הפתרון המושלם הוא להפוך את ירדן למדינה הפלשתינית. השטח שלה היה חלק מן המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י, והוא הועבר לבית המלוכה ההאשמי רק מטעמים מדיניים של הבריטים. רוב תושביה כיום הם פלשתינים. יש בה שטחים רחבי ידיים בהם ניתן להתיישב ולהקים מרכזי תעשיה, תעסוקה והיי-טק. מדינה כזו לא תהווה איום מיידי על ישראל, אלא להפך – תוכל לפעול איתנו בתחומים כמו חקלאות, אנרגיה ותיירות.

הבעיה היא, שאין סיכוי שזה יקרה – לפחות כפי שהדברים נראים כעת. מדובר בהפלת השלטון הלגיטימי של המלך עבדאללה, שהוא ומשפחתו מהווים מזה שלושה דורות בני ברית מסורתיים ונאמנים של המערב. מדובר בסכנה של השתלטות מצד אירן ושלוחיה, וזוהי סכנה לא רק לישראל אלא לאזור כולו.

הפלשתינים הם עם – ולא יעזור כמה שנצעק את ההפך; לא אנחנו נקבע את זה. לעמים יש זכות להגדרה עצמית במדינות משלהם, ולא יעזור כמה נצעק שזו לא בעיה שלנו. כאמור, איש אינו רוצה את הפלשתינים, ואנחנו תקועים איתם. לכן, בעתיד הכנראה-די-רחוק, לא יהיה מנוס מהקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן. המשימה תהיה להבטיח שהיא תהיה שוחרת שלום ושלא תוכל אי-פעם לאיים על ישראל.

מצד שני, אין לי בעיה עם חלוקה מסוימת של ירושלים. המהות של ירושלים איננה לפי הגדרות מוניציפליות, אלא לפי המציאות. ירושלים המאוחדת היא כל השכונות היהודיות והעיר העתיקה, וכל השטחים המחברים ביניהן. זו צריכה להיות בירת ישראל. על זה אין מה לדבר. פה אין שום מקום לפשרות. ירושלים היא לא רק לב מדינת ישראל, אלא גם לב העם היהודי – ולאף ממשלה בישראל אין זכות לוותר בשם העם היהודי.

אבל מה הקשר האמיתי בין ירושלים לבין עיסוויה, צור בחר, א-ראם, אום טובא או כפר עקב? אלו שכונות ערביות ב-100%, שרק מצויות די במקרה בתחום השיפוט של ירושלים, שהוא הגדרה מינהלית. בסמוך אליהן נמצאים יישובים כמו קלנדיה, ג'דידה וביר נבלא, שיכולים להצטרף לירושלים הערבית. את האיזורים הללו אפשר לתת לפלשתינים בלי שום בעיה, וזכותם לקרוא להם "אל-קודס" – שמה הערבי של ירושלים.

זו תהיה חלוקה של ירושלים? פורמלית – כן. מעשית – ממש לא. אם כבר, אזי חלוקה כזאת תדגיש את שליטתה הבלעדית של ישראל בכל יתר חלקי העיר. ואגב, אולי במסגרת הסדר שיבטיח את חופש הפולחן בעיר הקדושה לשלוש הדתות הגדולות, יהיה סוף-סוף חופש פולחן גם ליהודים בהר-הבית.

אם אי-אפשר ליישם את תוכנית טראמפ, מה כן צריך לעשות? לשבת בחיבוק ידיים – בגדול מה שעשה בנימין נתניהו בעשור האחרון – איננו פתרון. התעלמות מן הסוגיה לא תגרום לה להיעלם. עצימת עיניים אינה משנה את המציאות. מה שצריך לעשות כעת, אחרי שהפלשתינים ידחו את התוכנית, הוא להתחיל להכשיר את הקרקע להסדר, בתקווה שניתן יהיה להגיע אליו בטווח של עשרות שנים בודדות. כן, זה הטווח ובכך צריך להכיר.

לפי כל הסימנים, הסתלקותו של אבו מאזן מן הזירה – כנראה בעתיד הקרוב – לא תשפר את המצב, אלא יש יותר סיכוי שהיא תרע אותו. יורשיו האפשריים מסתמנים כאנשים קיצוניים, חלקם עם הרבה דם על הידיים, וחמאס אורב בפינה במטרה לנסות ולהשתלט על הרשות הפלשתינית ביו"ש. במובן זה, מדובר במילכוד: אי-אפשר לדבר עם אבו מאזן כי קרוב לוודאי שהוא לא יהיה זה שיחתום על הסכם כלשהו, ואי-אפשר לחכות להחלפתו כי קרוב לוודאי שמחליפו יהיה גרוע עוד יותר. זו סיבה נוספת להכיר בכך שלא יהיה הסכם בעתיד הנראה לעין.

מה שצריך לעשות הוא לעבוד הפוך: מלמטה למעלה. ליצור יחסי יום-יום עם הפלשתיני ברחוב, מעל ראשיהם של מנהיגיו אשר – כדבריו של אבא אבן – מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. יש צורך בפעולה דו-ראשית: תודעתית ומעשית. בתחום התודעה, צריך לנצל את הרשתות החברתיות כדי להעביר ללא הרף מסרים של שלום ושכנות טובה, לצד הדגשת הקווים האדומים של ישראל. בתחום המעשה, צריך ליזום כמה שיותר שיתופי פעולה כלכליים, כך שלשני הצדדים יהיה כדאי לשמור על קשרים טובים ושניהם ילמדו להכיר את האדם שמעברו השני של הקו הירוק. אולי פעילות משולבת שכזאת, עם הרבה סבלנות ואורך רוח, עם הרבה תכנון לטווח ארוך, תאפשר לילדינו להגיע לשלום.