רגע היסטורי שאסור להחמיצו

ב-14 במאי 1948, שעות ספורות לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שיגר חיים ויצמן מברק בהול מז'נבה: "יש להכריע ומיד, נפרצו לרגע שערי שמיים, אם נפרוץ לתוכם תקום מדינתנו, אם לא, מי יודע האם נזכה בדורנו להקמתה ואם בכלל". ברגעים מעין אלה נתבעים מנהיגים ומקבלי החלטות להכרעות גורליות. אלה מביניהם המבקשים להמתין לניירות מטה מפורטים עלולים לגרום להחמצת השעה.

מראשית ימיו התקיים המפעל הציוני במתיחות מתמדת בין השאיפה לגאולה ומולדת בארץ אבות לבין השאיפה להקמת מקלט בטוח ליהודים נרדפים בהסכמת הקהילייה הבינלאומית. למרות ההצלחה רבת שנים בכינון מכנה משותף לפעולה לאומית מאוחדת, בכל צומת גורלית התגלעה מחדש המחלוקת והתגלה עומק הפער. אף בשעה גורלית זו מתגלות שתי המגמות בהתנגשותן המחודשת, כפער בין התביעה להחזקת בקעת הירדן לצורכי ביטחון בלבד לבין הציפייה לפעול בחבל ארץ זה במלוא הביטוי ההתיישבותי והריבוני.

התפנית שחולל הנשיא טראמפ בגישה האמריקנית לסכסוך הישראלי-פלשתיני נוגעת בליבת המחלוקת הישראלית וטומנת בחובה הזדמנות היסטורית ייחודית.

בעשרות השנים מאז נרקמה הברית בין ישראל לבין ארה"ב ביטא הממשל האמריקני מחויבות לביטחון ישראל, אך הסתייג מתביעתה לחבלי מולדת שנכבשו ב-1967. במסגרת מאמצי הנשיא אובמה ומזכיר המדינה קרי לכפיית הסדר על ממשלת ישראל נשלח הגנרל ג'ון אלן לגבש תוכנית ביטחונית שתציג מענה לחרדותיה הביטחוניות של ישראל מנסיגה כמעט מלאה ביו"ש, כולל בקעת הירדן, ותחייבה "לבחור בין שלום לבין אידאולוגיה" (כדברי כתב הניו-יורק טיימס תום פרידמן). באמצעות תוכנית זו ביקש הממשל לפתור את מחויבותו לביטחון ישראל תוך דחיית דרישתה לגבולות ברי הגנה החורגים מקווי 1967 כמתחייב מהחלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967. כאן טמון גודל תוכנית טראמפ: בהכרת זכותה של ישראל להחזיק במרחבים שמעבר לקווי 1967 ולא רק לצורכי ביטחון.

הגם שתפנית זו אינה מעניקה לישראל את מלוא ציפיותיה, היא מזדקרת בחשיבותה נוכח תקדים הסכם השלום עם מצרים שקבע נסיגה ישראלית מלאה עד הס"מ האחרון. זה התקדים שגרר את רה"מ דאז אהוד ברק (בקמפ דיויד 2000) למתווה שחייב את ישראל לחילופי שטחים בהתאמה מלאה תמורת השארת גושי ההתיישבות בידיה (כ-3% משטחי יו"ש).

בתוכניתו מצטרף הנשיא טראמפ ללורד בלפור ולמנהיגי העולם שראו בתקומת ישראל בארץ אבותיו בשורת גאולה קוסמית ולא רק הענקת מקלט לעם נרדף. ישראל קיבלה מתנה יקרת ערך ובידיה לקבוע כיצד תממש את הפוטנציאל הטמון בה. על רגעים כאלה נאמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מאבד עולמו בשעה אחת".