המלחמה הקרה, גרסת 2.0: סין ורוסיה זו לצד זו

גם לאגף הסיני בחזית המתגבשת מול ארה"ב יש טענות ותביעות המופנות בעיקר כלפי וושינגטון. מרחבי האוקיאנוס השקט ודרום מזרח אסיה הם זירת ההתמודדות של סין מול ארה"ב ושותפותיה, כפי שמזרח אירופה ואירו-אסיה הן זירת המאבק של רוסיה מול ארה"ב ושותפותיה במרחב זה. בראייה האסטרטגית הגלובלית של ארה"ב, סין היא היריב הראשון ורוסיה נמצאת במקום השני.

גם לסין טענות ותביעות, ובראשן סוגיית טייוואן, שהיא בראיית סין בבואה למקרה אוקראינה עבור רוסיה. אוקראינה נקרעה ממדינת-האם ברגע של מעבר משיטת ממשל אחת לאחרת בבירת האימפריה לשעבר. כל ניסיון של המערב לראות בטייוואן או באוקראינה מדינות עצמאיות לכל דבר ייתקל בהתנגדות, תוך איום בשימוש בכוח צבאי. ניסיונות מצד ממשלות או פרלמנטים במערב לנהוג כלפי טיייוואן באופן המנוגד למדיניות בייג'ינג של "סין אחת" נתקל בתגובות כוחניות, דוגמת חדירה של מטוסי קרב למרחב ההתראה האווירי של טייוואן.

בעידן המלחמה הקרה בגלגולה הקודם, לא תמיד היו סין ורוסיה באותו צד של המתרס. לצד הפרשנות השונה של מהות הקומוניזם שהפרידה ביניהן, הן התחרו ביניהן על השפעה במרכז אסיה, היו חלוקות לגבי הגבול הארוך בין השתיים ואולי ברקע המתח ביניהן שררה גם קנאה של מעצמה ששקעה מול מעצמה עולה. מעבר לאתגר שמציבה להן ארה"ב החותרת לשמור על מרחבי ההשפעה שלה ולבלום את מאמציהן של סין ורוסיה להרחיב את השפעתן בזירה הבינלאומית, את השתיים מחבר כיום, בעידן המלחמה הקרה 2.0, גם אינטרס כלכלי אסטרטגי.

בשל גודלה הדמוגרפי ובעיקר בשל נחישותו של שי להגיע לשוויון מעצמתי מלא עם ארה"ב, הפכה סין ל"זוללת" משאבי אנרגיה. ב-2020 צרכה סין 3.4 מיליארד טון Mtone (מונח המשווה צריכת כל מקורות האנרגיה המתכלים בכמות לכמות נפט) - יותר מאשר ארה"ב והודו גם יחד, שמוקמו במקום השני והשלישי של הצרכנים המובילים בעולם. בניגוד לארה"ב, סין חייבת לייבא יותר ממחצית מקורות האנרגיה שהיא נזקקת להם. רוסיה מצידה, כיצואן נפט וגז טבעי מוביל בעולם, היא ספק נוח ונטול אילוצים פוליטיים וכלכליים דוגמת סנקציות אמריקניות או עימות מדיני עם אוסטרליה, שהיא ספקית הגז הגדולה ביותר (שליש מסך כל היבוא) לסין.

ואכן, בהיותו בסין הצהיר פוטין על הסכם חדש למכירת 10 מיליארד מטר מעוקבים (BCM) של גז טבעי בשנה ל-30 שנה, שיגדילו את כמות הגז מרוסיה לסין ל-48 BCM. יש להניח שהמחיר שסין משלמת עבור הגז הטבעי מסין נמוך באופן משמעותי מהמחיר שצרכניות אירופיות משלמות עבור הגז הטבעי מרוסיה. גם אם הצרכנים והיצואנים הענקים של הפחם ונפט כמו סין ורוסיה לא יעמדו בלוח הזמנים הבינלאומי של המעבר משימוש במקורות אנרגיה מזהמים, יש להם עניין למצות אותם בקצב מזורז. מחיר הנפט שהאמיר לאחרונה ומתקרב ל-100 דולר לחבית (מחיר הגז מושפע ממחיר הנפט), מקל על פוטין להתמודד עם הבעיות הכלכליות מבית, ולגלות גמישות במחיר הנפט והגז בעסקות עם הענק הסיני השכן.

ההודעה המשותפת שנמסרה לאחר פגישת שי ופוטין ב-2 בפברואר, שאמנם לא פורטו בה צעדים קונקרטיים, שיקפה אם כן את הברית המתגבשת ואת קריאת התיגר שלהן על ארה"ב. למעשה, היא הביאה לידי ביטוי התנגשות אידיאולוגית, לא פחות מאשר תחרות על מרחבי השפעה ושווקים. סין ורוסיה מציגות את עצמן כתומכות בסדר ומשילות עולמיים מושתתים על חלוקה צודקת יותר של העוצמה הגלובלית. רק מיעוט בעולם דוגל לדעתן בגישה חד-צדדית ובשימוש בכוח לפתרון בעיות, תוך התערבות בעניינים פנימיים של מדינות אחרות ופגיעה בזכויות והאינטרסים שלהן. הן קוראות לסדר עולמי המושתת על רב-קוטביות ועל תפקיד מרכזי שימלא בו האו"ם / מועצת הביטחון.

לדידן של רוסיה וסין, הדמוקרטיה היא זכות אוניברסלית ולא נחלת מדינות מסוימות. פירושה השתתפות האזרח בממשלה בארצו, כשהמטרה היא שיפור רווחת האוכלוסייה. עם זאת, אין בראייתן מודל אחיד, המתאים לכל המדינות, כיצד ליישם את הדמוקרטיה. לאומים שונים יכולים לבחור את הדרך שבה ייושמו וימומשו מערכות הערכים שלהם והרקע ההיסטורי והתרבותי שלהם. "העם בארצו יחליט לבדו האם המדינה שלו היא דמוקרטית", לשון ההודעה המשותפת.

פוטין ושי כאחד מדגישים את שיתוף הפעולה במרחב האירו-אסיאתי המשותף לרוסיה ולסין באמצעות יוזמת "החגורה והדרך" והאיחוד הכלכלי האירו-אסייתי (EAEU). עוד ציינו את הגברת שיתוף הפעולה באזור הארקטי, שהופך למוקד התעניינות סיני משום שהנתיב בים הצפוני מקצר את הדרך אל השווקים במערב אירופה. בנוסף, בהודעה הביעה רוסיה את תמיכתה בעקרון "סין אחת", שכן טייוואן היא ללא עוררין חלק מסין. יתר על כן: שתי המדינות מביעות התנגדות ליצירת מחנות וגושים סגורים, ובפרט להרחבת נאט"ו, וקוראות לארגון לנטוש את האידיאולוגיה של המלחמה הקרה.

תקצר היריעה מלפרט את כל הנושאים שפורטו בהודעה המשותפת, שנכללה בה התייחסות לסוגיות האקלים, כלכלה גלובלית, חלל, אינטרנט, סחר עולמי, וכן פירוק נשק. אך חשוב להדגיש שהוצגה בה משנה משותפת סדורה של סין ורוסיה לגבי ההתמודדות מול ארה"ב בקו חזית ארוך ומגוון. המצע הרעיוני-אסטרטגי המשותף אינו פותר את המחלוקות ביניהן, אך הוא מציב אתגר לארה"ב ולשותפותיה בעצם ההגדרה הרחבה שניתנה לתביעות סין ורוסיה, החורגות מעבר לסוגיות טייוואן ואוקראינה. אין להתעלם גם מהאפשרות ששיתוף הפעולה הנוכחי בין רוסיה לסין הוא זמני ונועד לשמש מנוף לחץ נוסף על ארה"ב בהקשר למשבר האוקראיני.

החרפת המאבק הבין-גושי בגרסה 2.0 תקשה על ישראל למצוא את שביל הזהב שבו תוכל להמשיך לשמר בעת ובעונה אחת את מערכת היחסים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים עם ארה"ב מחד-גיסא ועם סין ורוסיה מאידך-גיסא. בעוד בוושינגטון קיימת הבנה רבה לדיאלוג שמקיימות ירושלים ומוסקבה, בעיקר בנושא סוריה, הממשל האמריקני מגלה פחות סובלנות לשיתוף הפעולה הכלכלי בין סין לישראל. ההתייצבות של סין לצד אירן אינה מקלה על ההתמודדות עם הדילמות. נטל ההחלטה מוטל על כתפי ממשלת ישראל, אך גם וושינגטון יכולה להקל על ההשלכות הנובעות מהחלטות ישראליות, למשל באמצעות סיוע בהתמודדות עם ההשלכות הכלכליות הנרחבות שעלולות לנבוע מהן.