|
מרכז של אחדות, לא כור היתוך
|
|
|
|
|
|
סיום קורס קצינים בחיל הים [צילום: שיר תורם, פלאש 90]
|
|
סולידריות חברתית
צה"ל לא צריך להיות כור היתוך. צה"ל צריך להיות מרכז של אחדות, והוא אכן כזה. השירות הצבאי מפגיש בין אוכלוסיות מגוונות מרקעים שונים, וככזה הוא מטשטש את הגבולות הקיימים במדינה בין אוכלוסיות שונות. פעמים רבות הוא מפגיש לראשונה חיילים משכונות שונות באותה עיר ממש. הוא מפגיש בין אוכלוסיות שלא הכירו זו את זו, מפיג את הניכור, יוצר היכרות ומטפח את הרעות. במובן זה צה"ל הוא מנגנון ליצירת לכידות חברתית שאין לה אח ורע בעולם. בעידן הנוכחי, כאשר בכל העולם זרות וקיטוב בין אוכלוסיות הולכים ומעמיקים, צה"ל ומדינת ישראל נהנים מנכס ייחודי.
קיטוב וניכור חברתי מתפוגגים במחלקה בגולני, בספינה או בחמ"ל המודיעין. בכל יחידה צבאית משרתים חיילים מאוכלוסיות שונות ומרקעים שונים, והם פועלים יחד למען המשימה המשותפת. היחסים הבין-אישיים במרחב הזה מצריכים לא פעם התמודדות עם אנשים שונים מאוד בדעותיהם, בסגנונם ובתפיסת עולמם.
הגיוון שהמשרתים בצה"ל פוגשים יוצר חשיפה, היכרות, הבנה ויכולת לקבל את האחר. אין עדות בבטן הספינה או בטנק, אין מגזרים באוהל הפלוגה ובמחסן הלוגיסטי ואין שבטים בטור לוחמים המתגנב לבצע מעצר. מי שלחם לאורך שלוש שנים כשלצידו חברים מכל חלקי העם, מי שתפקד במדור או בענף עם חיילות וחיילים מכל המגזרים, מי שזכה לפקד על אוכלוסיות מגוונות כל כך – אינו יכול שלא לפתח הבנה, קבלה, סובלנות וחיבה כלפי כולם.
יותר מכך, השירות המשותף יוצר רשתות חברתיות מגוונות והטרוגניות הן במרחב הפיזי והן במרחב הדיגיטלי, ממש בניגוד למציאות החיצונית המקוטבת. החברות שנוצרת "מתחת לאלונקה" נמשכת גם בשירות המילואים, ופעמים רבות זו חברות לכל החיים. רבים מהקשרים החברתיים נשמרים וחלקם מתרחבים. רבים מהמשרתים בצה"ל מטיילים ביחד, אחרי השירות לומדים ביחד, לפעמים אפילו עובדים ביחד, ועם השנים גם המעגלים המשפחתיים מצטרפים ומתחברים. כל אלו מזריקים לשורשי המרקם החברתי במדינת ישראל חברות, סובלנות, מתינות וחוסן, ומהווים תופעה ייחודית שמחזקת את הסולידריות החברתית.
|
|
|
|
|
|
[צילום: עופר צידון, פלאש 90]
|
|
סולידריות לאומית
לצד הסולידריות החברתית, השירות בצה"ל מחזק את הקשר בין החיילות והחיילים למדינה. חיילים התורמים לצה"ל הם חיילים ואזרחים טובים יותר, מחוברים יותר לעמם ולארצם. החיילות והחיילים בצה"ל לומדים וחווים דרך המשקפיים של תפקידם את חלקם ואת תרומתם למדינה. הם מצדיעים לדגל פעמים אין ספור לאורך השירות, והם שרים במהלך השירות את "התקווה" יותר פעמים מבכל 18 שנות חייהם הקודמות. הם לומדים מורשת קרב, פוגשים מפקדים, פצועים ומשפחות שכולות ששכלו את יקיריהן למען המדינה.
החיילים משרתים במקומות שחדשים להם ויחידות צה"ל מטיילות בשבילי הארץ ובאתריה, ולרבים מהחיילים זו הפעם הראשונה במקום. הם מכירים את הארץ דרך מסלול שירותם ומסלול הטיול. עשרות אלפי חיילות וחיילים מבקרים בכל שנה בירושלים ומגיעים לביקור בכותל או בכנסת, לפעמים לראשונה בחייהם. משלב הטירונות ולאורך השירות כולו צה"ל מחבר את חייליו למורשת העם, לצה"ל ולמדינה, ומחזק את הסיפור המשותף של כולנו.
"אני נשבע", קוראים כל החיילים ומסכמים בשתי מילים את הוויתור על הפרטי לעומת הלאומי. זהו רגע מכונן שהופך לגשר בין הפרטי ללאומי, בין החיילים למדינה. אצל חיילים המשרתים בצה"ל מתחזקת תחושת השייכות. הם מרגישים שייכים למחלקה, לצוות, ליחידה ולצה"ל, וגוברת אצלם השייכות למדינת ישראל.
עצם השירות למען המדינה מגביר אצל החיילים והחיילות את ההזדהות: שירתי ב..., שירתי את..., נלחמתי עבור..., הייתי שם בשביל... – ולכן אני שייך יותר למדינה, והמדינה שייכת לי יותר.
הסולידריות מתבטאת גם בתפקיד שצה"ל ממלא במצבי משבר ואסונות. יחידות צה"ל מתייצבות בשלג כבד כדי לפנות כבישים ולסייע לאזרחים, או כדי לכבות שריפות יער. כשפרצה מגיפת הקורונה הגיעו יחידות צה"ל לסייע לרשויות בניהול מאמץ המלוניות, בבתי אבות, בחלוקת אוכל בערים מרכזיות, בהקמת מרכזי מידע לאומי, בבדיקות הרפואיות ובהקמת מפקדה ייעודית כדוגמת מפקדת אלון. כל חייל וחיילת שמשתתפים בכל אלו מרגישים שייכות רבה יותר לצה"ל ולמדינה, אך לא פחות הם חשים גם שהמדינה שייכת להם יותר.
|
|
תפוס כינוי יחודי
