יהודית ודמוקרטית

היכל העצמאות בתל אביב עומד בחורבנו (אומרים לנו שמשפצים אותו, אבל קשה לראות התקדמות), וגם מושב הכנסת בבית פרומין בירושלים רחוק מלהזכיר את המוזאון המובטח לקום בו. לעומת זאת, למגילת העצמאות – הספונה בכספות ארכיון המדינה – הייתה עדנה. מתנגדי ההפיכה המשטרתית נושאים אותה על נס, מבטיחים להישאר נאמנים לה ומארגנים חתימות על ערכיה. מצד תומכי ההפיכה נשמרת שתיקה, אולי רועמת, מה שיוצר את הרושם שהם היו מנסחים אותה אחרת.

לכאורה זה מוזר, כי אם קוראים את המגילה כשלעצמה – היא מסייעת דווקא לצד ימין של המפה הפוליטית. למרות שבשנת תש"ח שלט השמאל ביד רמה ביישוב ולאחר מכן במדינה, למרות שהיה זה דוד בן-גוריון החילוני שנתן למגילה את ניסוחה הסופי והיה ראשון החותמים עליה – היא נראית הרבה יותר כמו משהו שנכתב בידי אנשי ימין ואפילו חובשי כיפות.

המילה "יהודי" נזכרת בה 19 פעמים, הצירוף "מדינה יהודית" מופיע חמש פעמים, כולל בליבת המגילה – "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". המגילה פותחת בתנ"ך, ממשיכה בחזון נביאי ישראל ומסיימת בביטחון ב"צור ישראל". לעומת זאת, המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה אפילו פעם אחת ואין שום מחויבות ברורה לשלטון דמוקרטי במדינה היהודית. אז מה, מייסדי המדינה ראו בחזונם מדינה יהודית ולאו-דווקא דמוקרטית?

ממש לא. שורה של מאמרים אקדמיים ניתחו את תולדות כתיבת מגילת העצמאות, והחוקרים דב אלבוים ועזרא ברום עסקו במישרין בשאלת היעלמותה של ה"דמוקרטיה" במאמר בכתב-העת "השילוח" (המזוהה עם הימין). המאמר נרחב, מרתק ומאיר עיניים ומומלץ לקרוא אותו במלואו.

אלבוים וברום מראים כיצד המילה "דמוקרטיה" עלתה וירדה בטיוטות השונות, וכיצד הוציא אותה בן-גוריון מן המגילה פחות מיממה לפני ההכרזה. ההשמטה ודאי לא הייתה מקרית, אלא נעשתה בכוונת מכוון – ולא משום שמישהו ממייסדיה של ישראל חשב לרגע שהיא לא תהיה דמוקרטית. הם בהחלט היו ערים למתח שבין הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית לבין הגדרתה כמדינה דמוקרטית, ולא היו מוכנים לוותר על-אף אחד מן השניים.

בסופו של דבר, המגילה שמה דגש על היהודיות של המדינה – אך בן-גוריון סבר שבכך יש גם כדי להצהיר על הדמוקרטיות שלה. "מבחינת בן-גוריון התנ"ך הוא ערש הדמוקרטיה מבחינה רוחנית, ועל כן אין סיבה שלא לגזור את ערכי המדינה הדמוקרטיים היישר מתוך מקורות ישראל", כותבים אלבוים וברום. "אולי משום כך לא ראה בן-גוריון טעם להגדיר את המדינה כ'דמוקרטיה', הגדרה שהייתה יכולה ליצור מחויבות יתרה לדגם הדמוקרטי המערבי". ולא משום שרצה לצמצם, אלא להפך: בן-גוריון אמר במפורש בספטמבר 1948, כי הדמוקרטיה המערבית אינה מספיקה, ויש להחיל במדינת ישראל את ערכיו האתיים והמוסריים הרחבים יותר של העם היהודי.

"בעיני בן-גוריון, העורך האחרון של מגילת העצמאות, צורת המשטר הדמוקרטית וזכויות של שוויון, חרות וכבוד האדם והאזרח הם חלק מהותי ובלתי נפרד ממורשתו היהודית", מסכמים אלבוים וברום.

חוץ מזה, מגילת העצמאות מבטיחה במפורש כמה מן החרויות הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר: "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". היא קוראת לערביי ישראל "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".

עוד לפני כן קובעת המגילה, כי במדינת ישראל יהיו בחירות וחוקה. מועצת העם ומינהלת העם יהיו הפרלמנט והממשלה הזמניים, "עד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948".

מעבר לכך, כפי שמציינים אלבוים וברום, ההכרזה על הקמת המדינה מסתמכת בין היתר על החלטת החלוקה של האו"ם – בה נאמר שלוש פעמים שהמדינות (היהודית והערבית) אשר יוקמו בשטח ארץ ישראל יהיו דמוקרטיות, ושהן יידרשו להצהיר בפה מלא על מחויבותן לעקרונות הדמוקרטיים. חוץ מזה, כפי שנראה מיד, תולדות התנועה הציונית לא יכלו אלא להוביל בכיוון אחד ויחיד: מדינה דמוקרטית.

אנחנו כל כך רגילים לדמוקרטיה היהודית – תחילה בתנועה הציונית ובמוסדות הלאומיים ולאחר מכן במדינת ישראל – עד שאיננו מבינים שזהו לא פחות מאשר נס. בית גידולו ומרכז פעילותו של בנימין זאב הרצל היו באירופה הקיסרית-רודנית, או במקרה הטוב הדמוקרטית-למחצה, של האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית. התנועה הציונית היכתה שורשים במידה רבה במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה הצארית ובמדינות חסותה. ואילו בארץ ישראל שלטה הקיסרות העות'מאנית.

אם אתם חושבים שהיום הדמוקרטיה נמצאת במיעוט, אזי דעו שהמצב הרבה-הרבה יותר טוב מכפי שהיה בעת כינוס הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897. דמוקרטיה הייתה אז בארה"ב, בבריטניה, בצרפת ובעוד כמה מדינות פחות חשובות – וזה הכל בערך. ובתוך כל הרקע הזה, התנועה שהקים הרצל הייתה דמוקרטית לעילא מיומה הראשון. נציגים נבחרו, החלטות התקבלו בהצבעות, ובשנת 1903 הובס הרצל עצמו בידי הרוב שהתנגד נחרצות לתוכנית אוגנדה.

אפשר לקשור את העובדה הזאת לכך שדווקא העם היהודי הגולה והנרדף, פיתח במשך מאות שנים מוסדות קהילתיים דמוקרטיים יחסית. דמוקרטיים – כי חלק ניכר מן הקהילות קיימו בחירות למוסדותיהן ואפילו לרבניהן. יחסית – כי לנשים לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר. אבל ככלל, כמו שהיהודים היו הרבה יותר משכילים משכניהם (אנאלפבית יהודי היה נדיר ביותר), הם היו הרבה יותר דמוקרטיים מהם. ובעצם, זה הולך עוד יותר אחורה - לתרבות הדיון והוויכוח בבתי המדרש, בה הערך העליון הוא האמת ולכן חופש הביטוי הוא הכלי החשוב ביותר.

לעובדה הזאת יש חשיבות עכשווית עצומה. הדמוקרטיה הישראלית בהחלט בסכנה ממשית, החמורה ביותר לא רק מאז הקמת המדינה אלא מאז הקמת התנועה הציונית. אבל יש לה שורשים כה עמוקים, עד שמותר להניח שככלות הכל – היא לא תקרוס ואיש לא יצליח להרוס אותה. הדמוקרטיה הובסה ב-120 השנים האחרונות בעיקר במדינות בהן הייתה צעירה, בלתי מבוססת ובלתי אהודה. אצלנו היא ותיקה, נטועה היטב ומיליונים מוכנים להגן עליה.

האם באמת יש סתירה בין "יהודית" לבין "דמוקרטית"? כאמור, מתחים בוודאי שיש. החובה להינשא כדת משה וישראל פוגעת בחירות האינטימית ביותר. חוק השבות מעניק ליהודים העדפה על פני בני דתות אחרות. זכויות להט"בים מנוגדות לתפיסה הדתית. ועוד כהנה וכהנה; כולנו מכירים זאת היטב.

אבל שמעו-נא את המעשה הבא. ערב הקמת המדינה ומיד אחריה, הכין ד"ר ליאו כהן – מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – הצעת חוקה. ועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית פרסמה אותה כבסיס לדיוניה, ובין היתר קיבלה עליה תגובות של 13 מחשובי הרבנים בארץ. הדברים מובאים בהרחבה בכרך השלישי של "תחוקה לישראל על-פי התורה" – כתביו של הרב הראשי דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא יצחק הרצוג).

הסעיף הראשון של ההצעה קבע ששם המדינה הוא ישראל. בסעיף השני נאמר: "ישראל היא רפובליקה ריבונות, חופשית, דמוקרטית". בין המגיבים היו הרב הרצוג; עמיתו, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל; הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לתל אביב ולימים הרב הראשי לישראל; הרב מאיר בר-אילן, נשיא המזרחי; הרב ראובן כ"ץ, הרב הראשי לפתח תקוה ופוסק מוביל; הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, מחשובי הרבנים החרדיים בירושלים; הרב שלמה דוד כהנא, שהיה רב הרובע היהודי; הרב יהושע קניאל, הרב הראשי לחיפה; הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הראי"ה קוק; והרב מנחם אושפיזאי, הרב הראשי לרמת גן.

התגובות משתרעות על פני עמודים רבים, ועוסקות בעיקר באופי היהודי של המדינה, ביישום ההלכה בה ובענייני חינוך ומעמד אישי. מה אין שם? אף לא הסתייגות אחת מהסעיף השני של ההצעה ומכך שישראל תהיה דמוקרטיה. והלא דבר הוא: 13 רבנים בעלי השקפות עולם מגוונות, ממוצא שונה, בכל רחבי הארץ – וכולם מקבלים כמובן מאליו את ישראל הדמוקרטית.

יש בעיות עם זה? נסתדר. בדיוק כמו שההלכה מצאה ומוצאת תשובות למאות סוגיות של קיום מדינה מודרנית; ועם מה שלא נסתדר, נמצא דרך לחיות ביחד. אבל היום באים אנשים קטנים, שאינם מגיעים לקרסוליהם של אותם גדולי-דור, ואומרים לנו את ההפך. אני מעדיף להישאר עם הרב הרצוג והרב עוזיאל והרב קוק והרב אונטרמן.

נחזור לעיסוק העכשווי במגילת העצמאות. דומני שאפשר לסכם אותו בשאלה אחת ויחידה: מי מוכן לחתום עליה בה' באייר תשפ"ג כפי נתינה בה' באייר תש"ח. התשובה די ברורה. דווקא מי שנלחמים על הדמוקרטיה, מאמצים במלואה את מגילת העצמאות למרות שמילה זו איננה מופיעה בה. דווקא מי שמציגים את עצמם כנלחמים על ערכי היהדות, ממלאים את פיהם מים למרות שהמגילה מלאה באזכור שלהם.

לאחרונים כדאי להזכיר, שעל מגילת העצמאות חתמו שורה של אישי ימין, דתיים ואפילו חרדים. ואלה שמות: זאב גולד, הרצל רוזנבלום, זרח ורהפטיג, קלמן כהנא, סעדיה כובשי, יצחק מאיר לוין, מאיר לוונשטיין, צבי סגל, יהודה לייב פישמן-מימון, דוד פנקס, בכור שטרית, בן-ציון שטרנברג, משה שפירא. בסך-הכל 13 מבין 37 חותמי המגילה, אשר הבינו היטב שהם מקימים מדינה יהודית ודמוקרטית.

קיימת מחלוקת ארוכה בשאלת מעמדה המשפטי המחייב או הלא-מחייב של מגילת העצמאות. היא נמצאת כמקור השראה בחוק כבוד האדם וחירותו ובחוק חופש העיסוק, אך מעולם לא עוגנה בפני עצמה. אבל אין ספק, שהיא מניחה את יסודותיה-שבלעדיהם-אין מדינה. כפי שראינו, הן מנוסח המגילה והן מתולדות כתיבתה ברור, שהיא קובעת שהצידוק להקמתה של מדינת ישראל הוא בהיותה יהודית, והדרך לקיומה היא בהיותה דמוקרטית. לא ניתן לוותר על-אף אחד מעמודי התווך הללו, אשר עם כל הקשיים והמחלוקות – החזיקו במשך 75 שנה את הבניין המפואר שלנו.