מבט על התקשורת

בשנות ה-1970 כתב אפרים קישון על "אביזוהר, הפקק הימני": עסקן מדרג ב', המשתייך לימין ואשר מעלתו הגדולה היא חוסר יכולתו לחבר משפט ברור אחד. אביזוהר הוא הפתרון האידיאלי לאמצעי התקשורת למיניהם, המחויבים לשמור על איזון: מזמינים איש שמאל רהוט, מציבים מולו את אביזוהר המגמגם, ובתום השידור קמים הצופים ומצטרפים בהמוניהם למחנה השמאל.

כמו דברים רבים שכתב קישון, הפיליטון הזה היה גם קולע וגם על-זמני. אמצעי התקשורת בישראל נטו ברובם אל השמאל, כאשר היה כאן שמאל אמיתי, וזה לא השתנה גם כאשר קמו ערוצים פרטיים שלכאורה היה להם אינטרס מסחרי לפנות לקהל רחב ככל האפשר. לא כאן המקום לדון בסיבותיה של תופעה זו, אך דומה שכיום איש אינו מכחיש את קיומה.

המצב משתנה בשנים האחרונות, גם משום שיותר אנשי ימין ושומרי מצוות נכנסו לתחום ("הטובים לתקשורת" קרא אורי אורבך המנוח לציונות הדתית, בימים בהם היא הייתה באמת ציונית ובאמת דתית) וגם משום שהקהל הזה נעשה גדול, חשוב ומשפיע מכדי להתעלם ממנו. אבל מה שאנחנו רואים כעת הוא הטיה לכיוון ההפוך, לפחות בחלק מאמצעי התקשורת. דומה, כי ככל שמדובר בערוצים ימניים מובהקים – ובראשם ערוץ 14 – יש כאן סוג של עין תחת עין: אתם הייתם חד-צדדיים נגדנו, אז אנחנו נהיה חד-צדדיים נגדכם, למרות שרק אתמול צעקנו שאסור לקפח איש (כלומר, אותנו).

התוצאה היא קשה וחמורה, והרבה יותר מאשר רק בתחום התקשורת. רבים מצרכני התקשורת פונים לערוצים שהם מסכימים איתם מראש, ולא תמיד עם קשר לאיכותם ואמינותם. לא רק שאין החלפת דעות, אלא שאין אפילו הכרת דעות. פלגי החברה הישראלית מאבדים את השפה המשותפת, והנזק עלול להיות תמידי. התקשורת – לדורותיה ולסוגיה ולעמדותיה – תישפט לחומרה על כך בידי שר ההיסטוריה.

חוסר הנכונות לשמוע דעות מנוגדות (אני מדבר על לשמוע בלבד ולא מצפה ממישהו להאזין) בולט במיוחד בתקשורת המתיימרת להיות ליברלית. הרי ליברליזם פירושו, בין היתר, הכרה בקיומו של מגוון תפיסות עולם וכיבוד הדדי שלהן. אבל דווקא בשמה של הליברליות, אמצעי תקשורת רבים סותמים את הפה לשמרנים.

נסו להגיד משהו נגד זכויות להט"בים. נסו להגיד משהו נגד שילוב נשים בתפקידי לחימה. נסו להגיד משהו בעד בתי הדין הרבניים. נסו להגיד משהו נגד הפלות. נסו להגיד משהו בעד הפרדה מגדרית לחפצים בכך. רוב הסיכויים הם, שהתקשורת הליברלית תצטט אתכם רק כחלק ממתקפה נגדכם. מה שכמובן לא יפריע לה לתקוף למשל את העיתונות החרדית שאינה מפרסמת תמונות נשים.

אני אישית מתנגד לחלק מן הדוגמאות שנתתי, אבל אני סבור שמעבר לחובה לאפשר להשמיע אותן – חובה להתייחס אליהן לגופן ולנהל ויכוח מכובד, נוקב ככל שיהיה. סליחה שאני מצטט לתקשורת הליברלית-חילונית הזאת את דברי חז"ל, אבל לא מדובר באמירה דתית אלא בשיעור חשוב מאוד בניהול דיונים בין צדדים חלוקים.

על מחלוקות בית הלל ובית שמאי אמרו חכמינו: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". לכאורה, הדברים מוקשים: עסקינן במחלוקות הלכתיות, בהן ההכרעה היא בינארית – או שבית הלל צודקים או שבית שמאי צודקים. כיצד ייתכן שלדברי שניהם יש אותו מעמד עילאי? אלא שהכוונה היא ליחס השווה כלפיהם: דבריו של צד אחד אינם נעלים יותר, וממילא דבריו של הצד השני אינם נחותים יותר. המחלוקת היא עזה, אולי קוטבית – אך יש כבוד הדדי לזכותו של האחר להביע דעה שונה לחלוטין משלי. כמה שזה חסר בשיח (או שמא ב"שיח") של ימינו.

אחריות נוספת ואף מרכזית של התקשורת לקרע הנוכחי היא בנכונותה – אפילו בלהיטותה – לצטט בהרחבה את הדוברים הקיצוניים ביותר משני הצדדים. למה? פשוט מאוד: כי הם מביאים יותר רייטינג. מעטים יטרחו לקרוא את דבריו של חבר כנסת המשבח את צה"ל; מי שיחרף את הצבא ומפקדיו יקבל הרבה יותר חשיפה, ואם יעורר סערה – הוא עצמו ואמצעי התקשורת רק ישמחו עוד יותר.

החודשים האחרונים עמוסים במיוחד בכותרות מתלהמות, ומה שעוד יותר חמור – במקרים רבים הם נוצרות בכוונת מכוון בידי אמצעי התקשורת. כולם יודעים היטב את מי כדאי להזמין לאולפן ואל מי כדאי לפנות כדי לקבל אמירה שתלהיט את הרוחות. לפעמים נדמה שלעיתונאים ולמפיקים יש פק"ל סדור: חברת כנסת פלונית תשמיץ את בית המשפט, שר אלמוני ייצא נגד צה"ל, בכיר בקואליציה יספק כינויי גנאי לראש האופוזיציה, בכירה באופוזיציה תגדף את ראש הממשלה.

ומה עם קצת אחריות? הרייטינג הוא המלך שאין בלתו? הרי אפילו לאמצעי התקשורת הללו יש גבולות אותם לא יחצו גם למען הרייטינג: עירום בוטה, תיאורים פלסטיים של עבירות מין, הכחשת שואה ועוד. זאת אומרת, שהם מכירים בכך שיש דברים בל-ייעשו ואמירות בל-ידווחו. אז למה לרוץ בכוח אל הקיצוניים ביותר, השונאים ביותר, המלהיטים ביותר? אולי תסתכלו מסביב, תבינו שאנחנו יושבים על חבית אבק שריפה ותרחיקו לפחות את הגפרורים שלכם?

לצד כל זאת, יש להכיר בכך שאנו מצויים במצב של דמוקרטיה מתגוננת: מאבק נגד מי שמנסים להשתמש בדמוקרטיה כדי לפגוע בה קשות ואולי אף להרוס אותה. אני מתכוון כמובן לממשלה ולקואליציה הנוכחיות, עם אוסף הצעדים שלהן ובראשם ההפיכה המשטרית (המכונה "רפורמה משפטית"). במצב כזה, התקשורת החופשית חייבת לתרום את חלקה ולפעול בצורה חוקית ואתית שונה מזו של ימי שגרה.

מה זה אומר? הנה כמה דוגמאות. כאשר מישהו משקר, צריך להוקיע את זה בו במקום; זו חובה עיתונאית בסיסית של מסירת עובדות בדוקות. כאשר מישהו מוציא דברים מהקשרם, צריך לומר מיד מהי התמונה האמיתית. מותר לגורם מסחרי להחליט שלא לפרסם באמצעי תקשורת שהוא למעשה כלי תעמולה בשירות מי שמסכנים את הדמוקרטיה.

לא חייבים להעביר בשידור חי נאומים של ראש הממשלה המסרב לענות על שאלות. לא חייבים לצטט מתוך ראיונות של אותו בנימין נתניהו לתקשורת הזרה, כל עוד הוא מחרים בצורה שיטתית את התקשורת המקומית (למעט ערוץ הבית). אין לתת תהודה נוספת להתלהמויות ושקרים מתוך טוויטר ופייסבוק; מי שרוצה, יודע היכן לצרוך אותם במישרין. מעל הכל יש להבין את מצב החירום בו אנו מצויים. ומי שיצעק שזו פגיעה בדמוקרטיה – יש לשלוח אותו להסתכל בראי.

זוהי מילה אהובה במיוחד על תומכי הרפורמה, אולי האהובה ביותר. הם המציאו לה משמעות חדשה ומקורית: עיתונאי שתומך ברפורמה – הוא אובייקטיבי; עיתונאי שמתנגד לרפורמה – הוא בלתי אובייקטיבי. איך אני יודע? כי זה מה שמטיחים בי. והכי מגוחך, שאומרים לי את זה כאשר מדובר במפורש במאמר פרשנות או בטור דעה, כמו זה שאתם קוראים עכשיו. במילים אחרות: אני יכול להביע דעה רק אם היא מאוזנת – שזה כמו לומר שאני יכול להצביע בבחירות בתנאי שאשים בבת אחת את פתקי הליכוד ויש עתיד.

שיהיה ברור: לעיתונאים יש דעות, כולל בתחום הסיקור שלהם. כתבי ספורט אוהדים קבוצות מסוימות, כתבים פוליטיים נוטים לכיוון מסוים, לכתבים צבאיים יש דעה על פעולות צה"ל, ולכתבים משפטיים יש דעה על הרפורמה המשפטית. המבחן הוא האם הדעה הזאת משפיעה על הסיקור החדשותי, להבדיל מן המאמרים והפרשנויות. נכון, זו אבחנה לא קלה לביצוע – אך עיתונאים מקצועיים יודעים לעשות אותה.

פעם היו כתבים והיו פרשנים; הראשונים מסרו את העובדות כהווייתן, האחרונים ניתחו אותן והביעו את דעתם. כיום זה אינו קיים, גם משום שלרוב אמצעי התקשורת אין אמצעים כספיים להחזיק כפילות שכזאת, וגם משום שבעידן הרשתות החברתיות – מגוחך לדרוש רק מן העיתונאים לשמור את דעותיהם לעצמם. זו המציאות, והתעלמות ממנה היא במקרה הטוב אי-הכרתה ובמקרה הגרוע – צביעות.

כל הפגמים הללו אינם מצדיקים ולו לרגע את נסיונותיה של הממשלה הנוכחית לפגוע בצורה קשה וחסרת תקדים בעצמאותה של התקשורת הישראלית. בראש החץ של המאמץ הזה עומדים שניים: שר התקשורת, שלמה קרעי, ושרת ההסברה, גלית דיסטל-אטבריאן (שניים מן המינויים המגוחכים ביותר בממשלה העמוסה בכאלה: סותם פיות בתקשורת, פה גס בהסברה).

הצעת חוק התקשורת של קרעי כוללת שני מרכיבים חשובים במיוחד לענייננו. האחד: ביטול מועצת הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלווין, והקמת מועצה אחת שרוב חבריה יהיו מינויים פוליטיים ואשר תוסמך לקנוס את ערוצי התקשורת האלקטרוניים. השני: מתן הקלות ייחודיות לערוץ 14. השילוב שלהם ברור: הערוצים הנחשבים, בצורה מלאה או חלקית, בצדק או שלא בצדק, למתנגדי הממשלה בכלל והרפורמה בכלל – עלולים לחטוף קנסות של מיליונים; הערוץ המזוהה לחלוטין עם הממשלה הנוכחית, יקבל הטבות של מיליונים.

השבוע פורסם (ולמיטב ידיעתי לא הוכחש), שדיסטל-אטבריאן מעוניינת להכניס תחת כנפי משרדה גם את לשכת העיתונות הממשלתית. נכון שהמשרד שלה עושה כלום ושום דבר, נכון שהיא הצהירה שבכוונתה להתמקד בתעמולה לטובת הרפורמה – אבל למה לא לבקש ולקבל עוד סמכויות? למי שאינו יודע, לע"מ היא בין היתר הגוף המנפיק את תעודות העיתונאי, המעניקות גישה קלה יותר למקומות ואירועים, ואשר נשיאתן היא תנאי מקדים לקבלת כניסה חופשית לבתי המשפט ושימוש מלא במערכת נט המשפט. אם לע"מ תהיה בידיה של דיסטל-אטבריאן, מי יודע מה היא תעשה איתה.

אולי אני חושד בכשרים? אולי קרעי באמת רוצה לפתוח את שוק התקשורת לתחרות? אולי דיסטל-אטבריאן תעניק חופש עיתונות מלא? הלוואי. בינתיים אני יכול להסתמך על דבריהם ומעשיהם, המוכיחים את כוונותיהם. בינתיים אני יכול להסתמך על מהלכים בולטים אחרים של הממשלה הנוכחית, אשר ניסתה/מנסה להשתלט על הספרייה הלאומית והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובנק ישראל והדירקטוריונים של החברות הממשלתיות, והשבוע - אפילו על יד ושם (!). עם אישים כאלה ורקורד שכזה – התקשורת בסכנה אמיתית.