עמית או עימות

כבוד הנשיא יצחק עמית,

מדבריך וכתיבתך ניכר שאתה זוכר, מכבד ואף מחבב את גירסא דינקותא מבית משפחתך שומרת המצוות. ייתכן ששמעת את הסיפור הבא; אני בטוח שאתה מכיר את הכלל ההלכתי העומד ביסודו.

פעם, בחג השבועות, פנה סניגורן של ישראל, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, לחסידיו ואמר: "היום הזה מסוגל למחילת עוונות יותר מאשר ראש השנה. בראש השנה הקב"ה הוא בבחינת מלך, ומלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול. אבל בשבועות נתן לנו הקב"ה את התורה והוא בבחינת רב, ורב שמחל על כבודו - כבודו מחול".

לכאורה, זהו כלל תמוה. המלך הוא בעל תפקיד חילוני, בעוד הרב נושא את דבר התורה והמצווה - ומן הראוי היה להקפיד יותר על כבודו. אך נראה שההסבר הוא כך: לימוד התורה הוא אישי, הידע והמעלות הנובעים ממנו הם חלק בלתי נפרד מהלומד - ולכן הכבוד שייך לו וזכותו לוותר עליו. לעומת זאת, המלוכה היא חיצונית למלך, הוא עלול לאבד אותה וכבודו נובע מכך שהוא מייצג את המשרה והממלכה - ולכן הכבוד אינו שלו ואין הוא יכול לוותר עליו.

כל עוד היית שופט מן המניין, וגם בבית המשפט העליון, הכבוד הראוי לך נבע מתפקידך, מהידע שלך, מהתכונות שלך. לכן, הוא היה שלך ויכולת לוותר עליו. אבל מאז שאתה נשיא בית המשפט העליון - הכבוד הוא של המערכת כולה, מאיש המשמר ועד למנהל בתי המשפט, מהרשם ועד אליך. מובן שאינך מלך, אבל הכבוד שוב אינו שלך ואינך רשאי לוותר עליו.

גם תפיסה זו מופיעה במקורותינו, ליתר דיוק: הקדום שבהם והחשוב שבהם. ביומו האחרון פונה משה רבינו ליהושע בן נון, וכך מתארת זאת התורה: "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ". היכן מסתיים התיאור ומתחיל הציטוט? חכמי טבריה, כאשר קבעו את הפיסוק באמצעות טעמי המקרא, יצרו כאן עמימות מכוונת. אפשר לקרוא "ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ", ואפשר לקרוא "ויאמר אליו: לעיני כל ישראל - חזק ואמץ".

האפשרות השנייה מראה לנו, כי דווקא משה, העניו מכל אדם, נפרד מתלמידו ויורשו בציווי ש"לעיני כל ישראל" - עליו להיות חזק ואמיץ. והוא גם מנמק: "כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ". אתה המנהיג. מנהיג לא יכול להיות הססן ופשרן. מנהיג צריך להוביל: ליזום, להחליט, לבצע, ליטול אחריות.

משה אומר ליהושע: אתה יודע למה נכשלתי? אתה יודע למה אני לא נכנס לארץ? כי הייתי עניו מדי, כי התרחקתי יותר מדי מן העם. אל תחזור על הטעות הזאת. ואולי אין זה מקרה, שמשה משתמש כאן בדיוק באותן שלוש מילים המתארות אותו-עצמו ומסיימות את התורה. שם מסביר רש"י, שהכוונה היא לשבירת הלוחות לאחר חטא העגל. זה היה מקרה נדיר, כמעט יחיד, בו משה גילה מנהיגות תקיפה וחסרת פשרות. כך רוצה התורה שנזכור אותו - וכך הוא רוצה שיהושע יפעל.