כאן הם קרובים באמת: ריבונות, מלחמה ומשפט

אבל אצל הציונות הדתית חל שינוי בדרך הביצוע

עם זאת, אסור לערבב בין "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' מ-2017 לבין התוכנית שהציונות הדתית מקדמת כיום כאילו מדובר במסמך אחד.

התוכנית המקורית מציגה חזון כולל של ריבונות על יהודה ושומרון ומעמד התושבים לאחריה.

הדף העדכני של הציונות הדתית מציג דרך ביצוע הדרגתית יותר: פירוק החלוקה לשטחי A, B ו-C, שבירת רציפות פלשתינית והחלת ריבונות על שטח מרבי תוך הכללת מספר קטן ככל האפשר של ערבים בשטח שעליו תחול הריבונות הישירה.

כלומר, קיימת התפתחות בין החזון המקורי לבין דרך הפעולה העדכנית.

החזון של סמוטריץ' נשאר שלילת הלאומיות הפלשתינית והכרעה לטובת ריבונות יהודית. אבל הדרך המעשית שמוצגת כיום מבקשת להרחיב את הריבונות בשלבים ולהימנע ככל האפשר מהכנסת מרכזי אוכלוסייה ערביים גדולים תחת שלטון אזרחי ישראלי ישיר.

הנגב והגליל מלמדים כיצד סמוטריץ' חושב

התוכנית החדשה של הציונות הדתית לנגב ולגליל, "כן. מייהדים!", מספקת הצצה חשובה לאופן שבו סמוטריץ' מבקש לממש גם כיום מדיניות לאומית.

התוכנית מציבה יעד של מיליון יהודים נוספים בנגב ובגליל, 40 יישובים חדשים, הרחבת יישובים קיימים ועשרות חוות. היא מבקשת להעביר לידי המפלגה את מינהל התכנון ואת רשות מקרקעי ישראל, לבטל תוכניות היוצרות רצפים התיישבותיים ערביים ולהפוך את מנגנוני התכנון והקרקע לכלי פעיל של מדיניות ההתיישבות.

סמוטריץ' אף הסביר כי בעיניו אין סתירה בין יעד של רוב יהודי לבין שוויון בזכויות הפרט: המדינה יהודית במובן הלאומי, בעוד לאזרחים יהודים וערבים צריכות להיות זכויות אישיות מלאות.

זו אותה הבחנה העומדת גם ביסוד תוכנית ההכרעה: זכויות אישיות יכולות להינתן לערבי החי במדינה היהודית; זכויות לאומיות מתחרות - לא.

וזו נקודה שמקרבת אותו מאוד לפייגלין.

גם זהות מפרידה בין זכויות אדם לזכויות לאומיות

מצע זהות מנסח את ההבחנה הזאת במפורש.

לפי המצע, לכל אדם, יהודי ושאינו יהודי, המתגורר בישראל שמורות זכויות האדם בשוויון; לעומת זאת, הזכויות הלאומיות בשטח הריבוני של ישראל שמורות לעם היהודי בלבד.

כלומר, גם כאן אין באמת ויכוח יסודי בין המפלגות על השאלה אם ערבים יכולים לחיות במדינה היהודית.

המחלוקת היא על התנאי הלאומי: הם יכולים לחיות בה כתושבים או כאזרחים, אבל לא כקבוצה לאומית המחזיקה בזכות להגדרה עצמית נפרדת בארץ ישראל.

זהו אולי המכנה המשותף העמוק ביותר בין סמוטריץ' לפייגלין.

בביטחון: פחות מרחק משנדמה

גם בתחום הביטחוני ההבדל קטן יותר ממה שהוצג בתחילה.

תוכנית ההכרעה איננה רק תוכנית התיישבותית. סמוטריץ' כותב במפורש כי מי שלא יבחר בחיים תחת הריבונות היהודית או בהגירה, וימשיך להפעיל אלימות, ייתקל בהפעלת כוח נחושה יותר מצד ישראל.

זהות ל-2026 מנסחת זאת בשפה חריפה יותר של הכרעה מלאה וניצחון, אבל העיקרון קרוב: לא עוד ניהול מתמשך של הסכסוך אלא יצירת מצב שבו האויב מבין שאין דרך להשיג יעד לאומי באמצעות אלימות.

הפער הוא יותר בניסוח ובהיקף הצעדים מאשר בתפיסת היסוד.

המשפט: אותה מטרה, דרך שונה

דווקא במערכת המשפט אפשר לזהות פער ברור יותר.

הציונות הדתית מבקשת להחזיר את מרכז הכוח למוסדות הנבחרים: הכנסת והממשלה. תוכניתה כוללת פסקת התגברות, שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, צמצום עילת הסבירות ופיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

זהות מסכימה עם צמצום כוחו של בג"ץ, אבל מבקשת להעביר חלק מן הכוח ישירות לאזרחים: בחירה ישירה של שופטי בית המשפט העליון אחת לעשר שנים, משאלי עם וצמצום נוסף של יכולת בית המשפט להתערב בהחלטות הכנסת.

לכן כאן הניסוח המדויק הוא: אותו יעד של החלשת מוקדי הכוח המשפטיים שאינם נבחרים - אבל תשובה שונה לשאלה מי יקבל את הכוח במקומם.

ביחסי החוץ פייגלין עדיין מרחיק יותר

תחום אחד שבו נותר הבדל ממשי הוא היחס למערכת הבינלאומית.

הציונות הדתית מדגישה ריבונות ישראלית גם מול לחץ אמריקני ובינלאומי, אבל אינה מציגה במסמכים שבדקנו תוכנית כוללת ליציאה מן המסגרות הבינלאומיות.

זהות מבקשת לצמצם באופן ניכר את התלות בארצות הברית ובגופים בינלאומיים, ואף מציעה צעדים של פרישה מגופים וממחויבויות שהיא רואה כמגבילים את ריבונות ישראל.

כאן פייגלין מציג תפיסה עצמאית יותר גם ברמה החיצונית, בעוד סמוטריץ' מתמקד יותר ביכולת ישראל לקבל החלטות בניגוד ללחצים המופעלים עליה.

החיבור הרבה פחות מפתיע אחרי קריאת המסמכים

אחרי קריאת תוכנית ההכרעה, החיבור שנחתם השבוע נראה טבעי הרבה יותר.

בכלכלה, ברווחה ובתפקיד הממשלה סמוטריץ' ופייגלין רחוקים מאוד. בדת ומדינה ובחינוך הם חולקים את היעד היהודי אך מציעים דרכים שונות להגיע אליו.

אבל בשאלה שבעיני שניהם היא מן החשובות ביותר - מי הריבון בארץ ישראל ומה מעמדה של הלאומיות הפלשתינית - המרחק קטן.

שניהם מבקשים להביא לסיום חזון המדינה הפלשתינית.

שניהם מבקשים ריבונות ישראלית.

שניהם מוכנים להשאיר ערבים בארץ כתושבים, ואף לאפשר אזרחות בתנאים מסוימים.

שניהם מציעים מסלול של הגירה למי שאינו מוכן לחיות במציאות הלאומית החדשה.

ושניהם מבחינים בין זכויות הפרט של הערבי לבין זכות לאומית פלשתינית, שאותה הם שוללים.

הגוש הטכני שנחתם אמש אינו אפוא רק חיבור של שתי מפלגות הנלחמות על אותם קולות.

בשאלת הארץ והסכסוך, סמוטריץ' ופייגלין אינם שני קצוות של אותו מחנה - הם מציעים גרסאות קרובות מאוד של אותו רעיון: הכרעה לאומית יהודית, ריבונות ישראלית וזכויות אישיות לערבי שמקבל את המציאות הזאת.