מחזהו של אתול פיוגארד (יליד 1932) הדרום-אפריקני הלבן, "האי", מתרחש בבית כלא באי רובין, שבו גם היה כלוא נלסון מנדלה 27 שנים. את זעקת האסירים על לא עוול בכפם, מלבד התנגדות לחוקי האפליה הגזעית שם, ושילמו על כך במאסר - מביע המחזאי בצורה ריאליסטית נוקבת, ללא מורא מהתנגשות עם המשטר אז.
שני אסירים - ווינסטון (יוסי צברי) שנידון למאסר עולם, וג'ון (יואב דונט) שנידון לעשר שנים - כבר חולקים תא מזה שלוש שנים. כדי להתמודד עם עבודת הפרך הסיזיפית שמוטלת עליהם, ועל התעללות הסוהר, הם מחליטים, יחד עם יתר האסירים הוותיקים, לערוך ערב שבו כל תא יציג קטע. בחירתם - בסצנת המשפט מתוך "אנטיגונה". הרעיון הוא של ג'ון, האינטלקטואלי, בעוד ווינסטון הפשוט יותר נעתר לכך בלית ברירה, אך ללא התלהבות. עליו מוטל לשחק את אנטיגונה. חברו דואג ל"אביזרים" ול"תלבושות", ומתאמץ לשכנעו לשנן את התפקיד. הידיעה שעונשו של ג'ון הומתק, והוא עומד להשתחרר בעוד שלושה חודשים מערערת את היחסים הקרובים שנרקמו ביניהם, אך ההמשך מספק הפתעות.
החיים בתא הקטן חסר כל הנוחיות מודגמים נפלא - הן בתפאורה המתוחכמת של ניר מנור ובתלבושות, והן במשחק הנפלא של השניים.
עוצמת רגשות, התלבטויות, חיכוכים והתפייסות, כשהכל טובל ברגש חם, מרתקים את הקהל הודות לבימוי מדויק ונכון של אלון טיראן.
שני השחקנים פשוט מצוינים. חבל רק שבגלל הצורך לבנות קומה שנייה בבמה, בה מתרחש המחזה-בתוך מחזה, הקהל באולם הזעיר כמעט נוקע את צווארו כדי לא להחמיץ את המתרחש מעליו. אך בכל-זאת, בגלל איכותה כמות שהיא - ההצגה ראויה לעלות באולם מעט גדול יותר...
עוד מחזה שהוא פנינה תיאטרלית ברשימת ההצלחות של תיאטרון הסימטה ביפו העתיקה. שאפו לשחקנים וליוצרים.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
