שלוש אותיות אלף מובילות את הפרשה השערורייתית התורנית במשטרת-ישראל: המתלוננת ד"ר א', הניצב הנילון אורי בר-לב, והניצב השני - שנראה כי לפחות בתחילת הדרך קיווה שיחול עליו הפתגם "כששניים רבים השלישי מרוויח" - ניצב
אילן פרנקו. האמת היא שכאשר התקשורת תחדל לעסוק בהיבטים הסקסיסטיים של הפרשה, יש סיכוי לדיון בעיקר ולא בתחתון. העיקר בפרשה מביכה זו הוא מינוי מפכ"ל בכלל והמירוץ הנוכחי למפכ"לות. מאחר שדוברים אחדים בתקשורת השמיעו לא אחת דברי סרק והבל, נראה כי ראוי לעמתם עם המציאות.
נשמעה טענה על כי ערב מינוי לתפקיד בכיר, פורצת לתקשורת כביסה מלוכלכת בקשר למועמדים. בתוך טענה זו מסתתר רמז כי השיהוי הרב בהגשת תלונות אלו והעיתוי של הגשתן, פוגמים באמינותן. ברור לכל מי שחפץ בניקיון השירות הציבורי כי עדיף ורצוי שפגמים במועמד כזה או אחר ייחשפו לפני המינוי ולא אחרי. מוטב להימנע מבחירת אדם למשרה רמה, כשרבב ערכי או פלילי דבק בו, מאשר להתמודד אחר-כך עם הרפש, כאשר הוא כבר מכהן, על אחת כמה וכמה במשרה שלטונית או בתפקיד המקנה לו חסינות מפני הפללה. העיתוי כשלעצמו אינו מהווה בהכרח סימן להיות המתלונן או המודיע בלתי אמין. נפגעי עבירה רבים, או עדים למעשים פליליים - מוכנים להשלים עם היות הפוגע בתפקיד מסוים, אולי כזה שכבר היה בו. אולם האפשרות כי אדם כזה יקודם מטרידה אותם ומניעה אותם להתלונן או למסור מידע. לפיכך ניתן לומר כי כן ירבו חשיפות של מעשים פסולים לפני מינוי ולא אחרי.
טענה אחרת, פופוליסטית לא פחות, היא המגנה התמודדות על תפקיד בכיר, המלווה בתופעות המכונות בתקשורת בשמות-תואר שונים ומשונים כגון: יצרים, אמוציות, מחנאות, דם רע וכיוצא באלה מונחים כיד הדמיון הטובה של העיתונאי או המקור שלו. גם זו טענה מתחסדת וחלולה. בלשון ציורית ניתן לומר כי לתפקיד בכיר עדיף שיגיע "נמר רעב ונמרץ" מאשר "אריה שבע, מדושן ומנומנם". במידה רבה ניתן לומר, בלשון מעודנת יותר, כי לא רק שקנאת סופרים תרבה חוכמה, אלא שבעצם הליך ההתמודדות, מתגלים מאפיינים אישיותיים והתנהגותיים על המועמדים, המסייעים בקבלת ההחלטה הטובה ביותר לגבי הבחירה. תהליך ההתמודדות גורם לא אחת לכעס אצל המועמד, ואדם, כידוע, ניכר גם בכעסו. תהליך ההתמודדות מאפשר חשיפה ותצפית טובה על המועמדים - ואין רע גם בכך.
תופעה אחרת המתגלה לא אחת בתהליכי התמודדות על מינוי בכיר היא ריבוי מועמדים. דומה כי רשימת המועמדים בעת הזאת לתפקיד המפכ"ל, הולכת ונעשית כמעט אינסופית, כאשר בכל יום מתווסף שם נוסף. חלק גדול הם מועמדים מטעם עצמם או מטעם מי שמריץ אותם, ובעיני הממנה הם אינם מועמדים כלל וכלל. בדרך-כלל לממנה זה מצב רצוי מאין כמוהו, והוא לא יתאמץ להפסיקו. ככל שיותר "מועמדים" יצטרפו למירוץ, כך יותר אנשים התלויים בו יזחלו לפתחו או לרגליו. ריבוי מועמדים גם מפזר כוחות ומחנות, כך שביום בחירה - גם זה שייבחר לבסוף לא ייהנה מכוח רב מדי. במילים אחרות ולעניין מינוי המפכ"ל, ניתן לומר כי השר הממונה לא שש לעבוד עם מפכ"ל חזק מדי. המצב הראוי והרצוי הוא כי השר יקדים ויבהיר - בדרך סולידית ומכובדת - לכל מי שאינו נחשב בעיניו כמועמד למפכ"לות, כי הוא אינו מועמד. כך תצטמצם רשימת המועמדים לשלושה או לארבעה שמות, וההתמודדות תיעשה עניינית ולא תצטייר כשוק סיטונאי.
ככלל, תהליך מינוי מפכ"ל אינו תהליך הקונקלווה בו בוחרים אפיפיור בקפלה הסיסטינית בוותיקן. שם הבחירה נעשית בסודיות, באווירה הנחזית להיות מיסטית ובחדרי חדרים - כפי שהשם קונקלווה מרמז בהיותו נגזר מצירוף המילים בלטינית cum clavi, שפירושן
במפתח. בחירת מפכ"ל במדינה דמוקרטית אמורה להיות שקופה, ועל הממונה לנמק בפני הציבור מדוע נבחר דווקא פלוני למשרה הרמה. לתפקיד המפכ"ל אמור להיבחר אדם בעל שיעור-קומה וכריזמה יוצאי-דופן, עם יכולת ניהולית מוכחת, עם אישיות בעלת חזון, יוזמה ומרץ להגשימו, שהגדיר לעצמו יעדים ברורים להשגתם במהלך כהונתו. ומעל לכל, הוא אמור להוות דמות למופת מהבחינה הערכית והמוסרית. היינו, ללא דופי ושלדים בארון.
|
|
|
כשלים ערכיים דבקו בניצבים פרנקו ובר-לב
|
|
|
| ניצב אילן פרנקו כשל בשיקול-הדעת בפרשת האחים פריניאן והשוטר צחי בן-אור, כפי שהתבררה ב"ועדת זיילר". כראש אגף המודיעין של משטרת ישראל, הוא לא ראה פגם ופסול במפגשים עם מקורות המתבצעים בבית המקור, בנוכחות משפחת המקור וכש"פותחים שולחן" - כאילו היה זה מפגש חברי | |
|
|
|
האמת חייבת להיאמר, לניצבים אורי בר-לב ו אילן פרנקו כשלים ערכיים הפוסלים אותם מלשמש בתפקיד המפכ"ל, למרות שהם קצינים מצוינים עם יכולות פיקודיות מוכחות. הדעה שרווחה בתקשורת כי שני אלו הם המועמדים האולטימטיביים והפיינליסטים היא שטות מוחלטת. הניצבים יוחנן דנינו, שחר איילון, הניצב בדימוס מיקי לוי ורב-גונדר בני קניאק הם מועמדים מצוינים כשלעצמם. מיקי לוי אינו בחזקת "מינוי מבחוץ". ונסיבות הודעתו של קניאק על הסרת מועמדותו לתפקיד המפכ"ל אינן ברורות ואפשר שהן אינן בלתי הפיכות.
אורי בר-לב לא קיים הוראה של מפקדיו, המפכ"ל דודי כהן והשר הממונה אבי דיכטר. דיכטר החליט לפטר אותו מהמשטרה. בר-לב עתר לבג"צ. בינתיים התחלפה הממשלה ו יצחק אהרונוביץ' התמנה לשר לביטחון הפנים. עורך הדין שייצג את בר-לב, יעקב נאמן, התמנה לשמש כשר המשפטים. כך נמצאה נוסחה גואלת. בר-לב מצד אחד, ואהרונוביץ' וכהן מצד שני הגישו לבג"צ הודעה משותפת שהביאה קץ לעימות בין בר-לב לכהן. בר-לב הודיע בין היתר כי הוא מקבל ללא עוררין את מרותו של המפכ"ל, כמפקדו הישיר וכמפקדה של משטרת ישראל כולה, ומצר על כל פגיעה בארגון ובעומד בראשו. ברור לכולי עלמא כי זו הייתה קבלת מרות מותנית, אינטרסנטית וטקטית. את הנעשה אין להשיב וגם הודעה מתוחכמת לבג"צ אינה יכולה לשנות את העובדות. בר-לב לא קיבל את מרות המפכ"ל והשר. אם יתמנה בר-לב למפכ"ל, האם זו הדוגמה שייתן? והיה אם בר-לב כמפכ"ל יתעמת עם אחד הניצבים - חזון נפרץ במחוזותינו - מה יאמר? כי קבלת מרות היא עניין תלוי ומותנה ברווח ובהפסד לפקוד, או במידת תועלת הפקודה לכפיף? או בטיב מערכת היחסים בין המפקד למקבל הפקודה?
כשישנם מועמדים אחרים, ראויים לא פחות או לפחות באותה מידה, עדיף למנות לתפקיד המפכ"ל את זה שלא נאלץ להתחייב בפני הבג"צ כי הוא מקבל את מרותו של המפכ"ל.
ניצב אילן פרנקו כשל בשיקול-הדעת בפרשת האחים פריניאן והשוטר צחי בן-אור, כפי שהתבררה ב"ועדת זיילר". כראש אגף המודיעין של משטרת ישראל, הוא לא ראה פגם ופסול במפגשים עם מקורות המתבצעים בבית המקור, בנוכחות משפחת המקור וכש"פותחים שולחן" - כאילו היה זה מפגש חברי. הוא גם לא ראה פסול בכך שדרג שאינו אמור להפעיל מקורות, מפעיל מקורות לאורך זמן. בכל הנוגע להליך מינוי קצין לתפקיד רגיש כראש ימ"ר ובדיקת מהימנותו, גילה אילן פרנקו חוסר שיקול-דעת מהותי לגבי איתור סימנים המעידים על פגמים באמינותו של המועמד. כך סיכמה ועדת זיילר את הדיון בעניינו של ניצב אילן פרנקו:
- "דבריו היום, כמו גם התנהלותו בעבר, מצביעים על כך שניצב אילן פרנקו עדיין איננו בשל לתפקידים בכירים יותר, וזה המינימום. נוכח העובדה שמדובר בקצין מוכשר שכלל מעשיו, ככל שידיעתנו מגעת, נכוחים, ניתן להסתפק בהמלצה כי למינוי הבא של מפכ"ל למשטרה הוא לא יהיה מועמד. אנו רוצים לקוות ששהייה נוספת בתפקידי רוחב התואמים את דרגתו הנוכחית, ואולי גם הפנמת הדברים האמורים כאן, יביאו אותו בעתיד לשקילה ולבחינה של דברים בדרכים התואמות יותר היגיון ונורמות מקובלים".
לנוכח דברים אלו נראה כי כאשר מתמודדים כמה ניצבים לתפקיד המפכ"ל, בעלי רקע וכישורים דומים פחות או יותר, יש להעדיף את הקצין שלא כשל בחוסר בשלות, או בשיקול-דעת החורג מהיגיון וערכים.
|
|