משה קצב: מהמעברה למשכן הנשיא

גילה קצב נולדה בתל אביב, בת לבן-ציון ורחל פרדני, יוצאי תנועת בית"ר מפולין ומאוקראינה. בני הזוג קצב נישאו בשנת 1969, ולהם ארבעה בנים ובת. גילה קצב עבדה במשך כ-30 שנה בבנק לאומי.

בנם נעם התפרסם כסופר צעיר לאחר שהוציא את הרומן "ימים אחרונים של תמימות" בהוצאת שוקן. הספר עוסק בהתבגרות של תלמיד ישיבה וביציאה בשאלה. נעם קצב שימש כעורך בעיתון מעריב, אך התפטר מתפקידו עם פרסום פרשת עבירות המין של אביו.

אחיו הצעיר של קצב, ליאור קצב, נבחר בשנת 1998 לראשות עיריית קריית מלאכי, ושימש בתפקיד חמש שנים.

קצב היה הסטודנט הראשון מקרית מלאכי, ובגיל 24 הפך לראש המועצה. כיהן בתפקיד חודשים ספורים בלבד, ואז הודח בידי מתנגדיו. קצב שב לכהן בתפקיד ראש מועצת קריית מלאכי בשנים 1981-1974, ואז עבר לפוליטיקה הארצית.

בגיל 32 נבחר קצב לכנסת התשיעית מטעם הליכוד. בשנים 1984-1981 שימש כסגן שר הבינוי והשיכון לענייני שיקום השכונות בממשלתו השנייה של מנחם בגין. בממשלת האחדות הלאומית הראשונה (1984) מונה לשר העבודה והרווחה, והיה אז השר הצעיר ביותר מאז קום המדינה. ב-1988 מונה לשר התחבורה וחבר בקבינט הביטחוני.

התקדמותו הפוליטית המהירה של קצב הייתה תוצאה של הישגיו בבחירות במרכז הליכוד, שבהן נבחר במסגרת "השביעיות" למקום ראשון. בין הסיבות להפיכתו לדמות אהודה ניתן לציין את מתינות התבטאויותיו. כמו-כן, נהנה קצב מן התמיכה הניכרת של יוצאי עדות המזרח בליכוד, אשר באה הן על-רקע רגשות קיפוח שהופנו כלפי מפלגת העבודה והמערך, והן בשל דעותיהם הימניות של רבים מיוצאי מדינות ערב.

בעת שמפלגתו הייתה באופוזיציה בזמן ממשלת רבין, בשנים 1996-1992, כיהן קצב כיושב-ראש סיעת הליכוד. בשנת 1996 התמודד בפריימריז על ראשות המפלגה, אך הגיע אחרון (אחרי בנימין נתניהו, דוד לוי ובני בגין). על הסמכי אוסלו אמר: "לאחר לחיצת היד המגואלת בדם לא יוכל רבין לעולם למחוק את החרפה".

משנת 1996 כיהן קצב בממשלת נתניהו הראשונה כסגן ראש הממשלה ושר התיירות, ומאוחר יותר גם כשר הממונה על המגזר הערבי. כמו-כן, כיהן כיושב-ראש הוועדה לסמלים ולטקסים באירועי שנת היובל למדינה, אם כי שמו לא נקשר לאי-סדרים שהתגלו בניהול האירועים. לקראת הבחירות לכנסת ה-15 עמד בראש מטה הבחירות של הליכוד.

ביולי 2000 נאלץ עזר ויצמן להתפטר מתפקיד נשיא המדינה, לאחר שהעיתונאי יואב יצחק חשף את טובות ההנאה שקיבל מהמיליונר אדוארד סרוסי. קצב נבחר למועמד הליכוד בבחירות לנשיאות מול שמעון פרס, וסיכוייו נחשבו לקלושים מאוד.

ואולם, בבחירות החשאיות שהתקיימו בכנסת ב-31 ביולי 2000, לאחר עבודת חריש בשטח והסתמכות על חברי הכנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, זכה קצב בסיבוב הראשון ל-60 קולות מול 57 לשמעון פרס. כיוון שנדרש רוב מוחלט לבחירה, נערך סיבוב שני שבו זכה קצב ב-63 קולות מול 57 לפרס, ובכך נבחר במפתיע לתפקיד. למחרת היום נכנס קצב לתפקידו כנשיא השמיני.

לאחר שהתפוצצה פרשת המין, טען קצב בין היתר, כי התקשורת רודפת אותו ממניעים עדתיים ומשום ש"העז" לגבור בבחירות על פרס, הזוכה לאהדתה. דבריו של קצב בגנות התקשורת גרמו להחרפת התקפותיה נגדו, אם כי לאורך הפרשה נמצאו יותר ויותר עיתונאים שהביעו אי-שביעות רצון מהאופן החד-צדדי בו טופלה.

השנים הראשונות לנשיאותו של קצב התאפיינו במתינות ובממלכתיות, ללא הצהרות מעוררות מחלוקת, וזאת בניגוד לויצמן, שניסה לתת לתפקיד משמעויות נוספות שאינן סמליות ואשר התפרסם בלשונו השלוחה.

קצב תמך בתוכנית ה"הודנה" להפסקת אש זמנית בין ישראל לפלשתינים בשנת 2002. כמו-כן, היה בין הראשונים במערכת הציבורית שקראו להקמת גדר הפרדה בין ישראל לרשות הפלשתינית. בתחילת נשיאותו הצהיר, כי לא יחון את יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.

במהלך תוכנית ההינתקות, ניסה קצב להביא לדיאלוג בין המתנחלים ברצועת עזה לראש הממשלה אריאל שרון. באוגוסט 2005 נשא נאום לאומה בשידור חי, בעקבות הפגנות סוערות ברחבי ישראל. בנאומו חלק שבחים רבים למתנחלים וביקש סליחה ממתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון שייאלצו להתפנות מבתיהם, אך קרא לציות לחוק.