הכרעת הדין שניתנה ביום 30.12.10 על-ידי השופטים ג'ורג קרא (אב"ד), מרים סוקולוב ויהודית צור, אינה מותירה מקום לספקות. השופטים קבעו, פה-אחד, כי הם מקבלים את עדותן של המתלוננות, וכי הם דוחים את עדותו של קצב. השופטים הרשיעו את קצב באישומים החמורים ביותר שיוחסו לו:

• שלושה אישומים בנוגע לא' ממשרד התיירות, שהם החמורים ביותר בכתב האישום: אונס במלון פלאזה בירושלים, אונס בלשכתו ומעשה מגונה בכוח בדירתה;

• מעשה מגונה כלפי ה' מלשכת נשיא המדינה;

• מעשה מגונה כלפי ל' מלשכת נשיא המדינה ושיבוש הליכי משפט בעניינה.

הכרעת הדין שניתנה על-ידי השופטים היא חדה וברורה. היא אינה מותירה מפלט למשה קצב, האיש. ובכל זאת: הכרעת הדין מציפה בעיה קשה ביותר, העלולה עתה לנגוס עוד יותר באמון הציבור. השאלה המרכזית: למי עלינו להאמין?

א) משפט א' - האם האזרח הסביר צריך לתת אמון בפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון (הרכב של שלושה שכלל את הנשיאה דורית ביניש) - שדחה עתירות נגד הסדר הטיעון שהושג בזמנו עם קצב ונחתם על-ידי מזוז - לאחר שקבע כי שיקוליו היו נקיים ומקצועיים. השופטת ביניש נזפה, והייתה בדעת מיעוט נגד הסדר הטיעון, אך בסופו של יום הוכשרה עסקת הטיעון בפסק הדין הסופי (לדעת המיעוט הצטרף השופט אדמונד לוי). לית מאן-דפליג כי בפועל, בית המשפט העליון קיבל את עמדת היועמ"ש, מני מזוז, לפיה אין בידי התביעה חומר חקירה מבוסס כדבעי הכולל ראיות לאישומים נגד קצב בדבר מעשי אונס. טיעוניו הסודיים של מזוז, שהתייחסו בחלקם לחוסר אמינותן של חלק מהמתלוננות וכן לקשרים האישיים של חלק מהן עם קצב, שהתקיימו מרצון, כוללים סעיפים שהוסתרו ונאסרו לפרסום בצו שניתן על-ידי שופטי בית המשפט העליון. צו זה עומד בתוקפו, ורק עם הסרתו ניתן יהא להראות את העמדה הסכיזופרנית של מזוז א' לעומת זו של מזוז ב';

ב) משפט ב' - האם האזרח הסביר צריך לתת אמון בהכרעת הדין שניתנה על-ידי שופטי בית המשפט המחוזי, שהרשיעו את קצב גם בעבירות אינוס. אומנם נכון: שופטי בית המשפט המחוזי שמעו את עדויות המתלוננות, כמו גם זו של קצב עצמו - ואילו שופטי בית המשפט העליון קראו רק את טיעוני הצדדים ותצהירים שהגישו - אך ראש התביעה במדינת ישראל, הוא היועמ"ש, הוא איש אחד, והוא שהוביל את ההליך בשתי הערכאות. קשה אפוא להשלים עם מצב, שבו אותו יועמ"ש - שברצותו להצדיק את עסקת הטיעון הצליח לשכנע את השופטים במשפט א' שאין ראיות לאישומים באונס, הצליח הפעם לשכנע את השופטים במשפט ב' שדווקא יש ראיות למכביר להרשעה באונס.

כלי התקשורת בישראל נתנו ביטוי נרחב ביותר, ובצדק, להכרעת הדין במשפטו של קצב. על-פני עשרות עמודים בכל אחד מארבעת העיתונים הגדולים (ידיעות אחרונות, ישראל היום, מעריב, הארץ), הובאו, לפרטי פרטים, תעלולי המיטה של קצב. גם כלי התקשורת בעולם, אפילו בכמה ממדינות ערב, חגגו את התקדים העולמי מבית היוצר של לשכת בית הנשיא. אך אלה גם אלה לא עסקו כדבעי באשמתה של התקשורת בישראל, שהסתירה קודם לכן, במשך שנים, באופן זדוני ומכוון, את המידע הסנסציוני על עבירות המין של קצב.

לדידי, אשמתה של התקשורת לנזקו של הציבור אינה נופלת מזו של קצב עצמו. אחרי הכל, ברי כי כלבי השמירה לא ביצעו מלאכתם, ובכך חשפו את הציבור לנזק עצום. אין מדובר במקרה ראשון, וגם לא בפרשה פלילית אחת, אלא בעיתונות מושחתת הפועלת מתוך שיקולים זרים ומביאה, פעם אחר פעם, אסון כבד על ישראל:

א) פרשת הנשיא עזר ויצמן -

בפרשה זו, שהיייתה לי הזכות לחושפה בראשית שנת 2000, עשו העיתונים מעריב, גלובס וידיעות אחרונות, כל שיכלו, כדי להימנע מפרסומה. רק אחרי שכינסתי מסיבת עיתונאים ומסרתי לפרסום תחקיר מקיף וסנסציוני שכלל מסמכים רבים, המוכיחים כי נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן קיבל שלא כדין במשך שנים רבות - גם בתקופה שכיהן כנשיא - סכום של 5,000 דולר לחודש, מאיש עסקים אדוארד סרוסי, ולאחר שכינסתי מסיבת עיתונאים נוספת שבה השתתפו גם כלי נציגי כלי תקשורת מחו"ל, נאלצו העיתונים בישראל ליתן ביטוי לפרשה.

אולם גם לאחר הפרסום עשה המו"ל והעורך האחראי של ידיעות אחרונות, ארנון מוזס, ככל יכולתו, כדי לבצע ספין ולהפוך פרשה זו על ראשי. לדוגמה: על-פני חצי עמוד מס' 2 בחלק החדשות של עיתון יום שישי הוצגתי אני, העיתונאי החושף, כמי שמתעמר בויצמן אישית, וכמי שפוגע בפרטיות משפחת ויצמן ומחטט בענייניהם האישיים.

נאבקתי כמעט לבדי, בלא גיבוי של עיתון. בעקבות פעולות נוספות שביצעתי הדפתי את הטענות המופרכות וחשפתי שוב ושוב מידע נוסף וסנסציוני בראיונות לכלי תקשורת אלקטרוניים. התוצאות ידועות: בעקבות התחקיר והחשיפה נפתחה חקירה פלילית. ויצמן הודח מכהונתו כנשיא המדינה;

ב) פרשת הנשיא קצב -

עם פרוץ הפרשה התברר, כי לידי עיתונאים לא מעטים הגיע מידע רב - בשנים שקדמו להתפוצצות הגדולה - על תעלולי המין של קצב [יודגש המובן מאליו: ל-News1 לא הגיע מידע שכזה, י.י.]. חלקו הגיע לכלי תקשורת עוד במרוצת ההתמודדות בין האישים שמעון פרס ומשה קצב על כהונת הנשיא. תחקיר שהוכן בעיתון ידיעות אחרונות על-ידי העיתונאית שוש מולא, נגנז. המו"ל והעורך האחראי, ארנון מוזס, לא פעל כדבעי להביא את המידע לידיעת הציבור. לידי העיתונאי שלום ירושלמי הגיע מידע דרמטי, אך הוא לא עשה את הדרוש כדי לפרסמו ו/או למצות חקירה/בדיקה מקדמית בנושא.

מידע רב הגיע לכמה כלי תקשורת נוספים, אך כל אלה לא השכילו לחפור ולבדוק ולהצליב ולפרסם את המידע. התוצאה, לאסוננו: עבריין מין הצליח להעפיל עד לתפקיד האזרח מס' 1. אותו עבריין מין נפל בגלל מהלך מטומטם שנקט מצידו - הוא שהגיש תלונה ליועמ"ש נגד א' בטענה לסחיטה, והוא שהביא את חשיפת מעלליו ומעשיו המופקרים;

ג) פרשות אולמרט -

כמעט כל כלי התקשורת הגדולים התגייסו, עוד לפני הבחירות ב-2006, למסע של חיפוי וטשטוש האמת. ידיעות אחרונות, מעריב, ערוץ 2 וגם ערוץ 1, הממלכתי כביכול, אף ניסו לפגוע בי כחושף הפרשה, ובד-בבד עם כך הם פעלו למרק את חטאיו של אהוד אולמרט. באותן תקופות חשפתי פרשות שוחד ומרמה חמורות ביותר בהן כיכב אהוד אולמרט כעבריין ראשי.

במדינה מתוקנת, די היה בזאת כדי לסלק את אולמרט מהתמודדות על כס ראש הממשלה. אלא שלעזרתו התגייסו בכירי העיתונאים בישראל, ובהם: נחום ברנע, אמנון דנקנר, אילה חסון-נשר, אמנון אברמוביץ', בן כספית, וכתבלבי חצר נוספים. הם פעלו ללא לאות כדי להמליך את אולמרט לראשות הממשלה.

גם כאן התוצאות ידועות, לאסוננו: אולמרט הצליח להגיע לראשות הממשלה. ברצותו לשמור בידיו את האוצר הגדול, הוא מינה את מקורבו ואיש סודו, אברהם הירשזון, לתפקיד שר האוצר (הירשזון נאלץ לפרוש לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, הוא הורשע בגניבה ובעבירות נוספות); במקביל הוא מינה את עמיר פרץ לשר הביטחון, ויחד עימו המיט על ישראל את המפלה הצבאית והמדינית הגדולה ביותר - היא מלחמת לבנון השנייה.

אולמרט נאלץ בסופו של דבר להתפטר בעקבות החשיפות ב-News1 והבדיקות והחקירות שנפתחו בעטיין בזו אחר זו. נגד אולמרט הוגש כתב אישום חמור בגין חלק מהפרשות, כתבי אישום נוספים יוגשו גם כן, כולל בפרשה הענקית - פרשת הולילנד, שגם היא נחשפה ב-News1.

בכל אותן תקופות זכה אולמרט, והוא עדיין זוכה, להגנת ידיעות אחרונות וארנון מוזס בראשו. כך גם בשני המקרים הקודמים - פרשת ויצמן, ופרשת קצב. דבר זה מחייב חשיבה מחודשת.

מאחר שהוכח שוב ושוב כי ידיעות אחרנות, על עורכיו עיתונאיו ובעליו, פעלו מתוך שיקולים זרים ומסחריים, ומעלו בתפקידם ובחובתם כלפי הציבור, עולה השאלה הבלתי נמנעת: האם זכאי ידיעות אחרונות לכל אותן הקלות והגנות הניתנות במדינה חופשית ודמוקרטית לעיתון.

לאחר ארבע וחצי שנים של מאבק דרמטי ומפרך, הורשע קצב בעבירות מין חמורות ביותר - כולל שני מעשי אונס. מדובר בקביעות שלא יותירו ברירה אלא לשולחו לכלא לשנים לא מעטות. האיש היחיד שיכול לחלצו מן הכלא הוא יריבו הפוליטי דאז, נשיא המדינה שמעון פרס - אם יעניק לו חנינה. פרס יוכל לשקול זאת בהתחשב באינטרס הציבורי, המדיני והלאומי.

ניתנת האמת להאמר: קצב לא זכה למשפט הוגן. לא בתקשורת ולא בבית המשפט. ספק רב אם נוכח הרשעתו בשני מעשי אינוס - האם יזכה, לאורך זמן, להגנת מקורביו וכל בני משפחתו. קצב נותר אפוא לבדו, בלא הגנה ובלא מושיע.

בנסיבות שנוצרו, ועל-אף פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בעתירות שנדונו במסגרת משפט א' [ראו לעיל], לא נותרה לדעתי ברירה לקצב במערכת המשפטית אלא רק בפני בית דין של מעלה.

הכרעת הדין שניתנה ביום 30.12.10 על-ידי השופטים ג'ורג קרא (אב"ד), מרים סוקולוב ויהודית שבח, אינה מותירה מקום לספקות. השופטים קבעו, פה-אחד, כי הם מקבלים את עדותן של המתלוננות, וכי הם דוחים את עדותו של קצב. השופטים הרשיעו את קצב באישומים החמורים ביותר שיוחסו לו:

• שלושה אישומים בנוגע לא' ממשרד התיירות, שהם החמורים ביותר בכתב האישום: אונס במלון פלאזה בירושלים, אונס בלשכתו ומעשה מגונה בכוח בדירתה;

• מעשה מגונה כלפי ה' מלשכת נשיא המדינה;

• מעשה מגונה כלפי ל' מלשכת נשיא המדינה ושיבוש הליכי משפט בעניינה.

הכרעת הדין שניתנה על-ידי השופטים היא חדה וברורה. היא אינה מותירה מפלט למשה קצב, האיש. ובכל זאת: הכרעת הדין מציפה בעיה קשה ביותר, העלולה עתה לנגוס עוד יותר באמון הציבור. השאלה המרכזית: למי עלינו להאמין?

א) משפט א' - האם האזרח הסביר צריך לתת אמון בפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון (הרכב של חמישה שכלל את הנשיאה דורית ביניש) - שדחה עתירות נגד הסדר הטיעון שהושג בזמנו עם קצב ונחתם על-ידי מזוז - לאחר שקבע כי שיקוליו היו נקיים ומקצועיים. השופטת ביניש נזפה, אך בסופו של יום הוכשרה עסקת הטיעון בפסק הדין הסופי. לית מאן-דפליג כי בפועל, בית המשפט העליון קיבל את עמדת היועמ"ש, מני מזוז, לפיה אין בידי התביעה חומר חקירה מבוסס כדבעי הכולל ראיות לאישומים נגד קצב בדבר מעשי אונס. טיעוניו הסודיים של מזוז, שהתייחסו בחלקם לחוסר אמינותן של חלק מהמתלוננות וכן לקשרים האישיים של חלק מהן עם קצב, שהתקיימו מרצון, כוללים סעיפים שהוסתרו ונאסרו לפרסום בצו שניתן על-ידי שופטי בית המשפט העליון. צו זה עומד בתוקפו, ורק עם הסרתו ניתן יהא להראות את העמדה הסכיזופרנית של מזוז א' לעומת זו של מזוז ב';

ב) משפט ב' - האם האזרח הסביר צריך לתת אמון בהכרעת הדין שניתנה על-ידי שופטי בית המשפט המחוזי, שהרשיעו את קצב גם בעבירות אינוס. אומנם נכון: שופטי בית המשפט המחוזי שמעו את עדויות המתלוננות, כמו גם זו של קצב עצמו - ואילו שופטי בית המשפט העליון קראו רק את טיעוני הצדדים ותצהירים שהגישו - אך ראש התביעה במדינת ישראל, הוא היועמ"ש, הוא איש אחד, והוא שהוביל את ההליך בשתי הערכאות. קשה אפוא להשלים עם מצב, שבו אותו יועמ"ש - שברצותו להצדיק את עסקת הטיעון הצליח לשכנע את השופטים במשפט א' שאין ראיות לאישומים באונס, הצליח הפעם לשכנע את השופטים במשפט ב' שדווקא יש ראיות למכביר להרשעה באונס.