"זהו יום עצוב, אבל ממחיש את ערך השיוויון בפני החוק", אמרה נשיאת בית המשפט העליון,
דורית ביניש, מיד עם היוודע פסק הדין המרשיע במשפטו של קצב.
בנסיבות אלה, מה שביניש אמרה כאן למעשה הוא, שלא עצם קיום משפטו של קצב הוא זה הממחיש את ערך השיוויון בפני החוק, אלא ההרשעה המוחצת שלו.
וכשזו משמעות דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, הייתכן שהיא תשב בהרכב השופטים – מכל שכן בראש ההרכב - שידון בערעורו של קצב?
הרי ברור הוא, שמרגע שמוגש ערעור - משתנה, כביכול, מעמדו של פסק הדין של הערכאה הראשונה, ומבחינות רבות הוא הופך מפסק דין ל"הצעה לפסק דין".
במילים אחרות, כאשר מוגש ערעור, אמורה לקנן בלב המערער תקווה ששופטי הערעור ידונו בעניינו בלב פתוח - תוך נכונות עקרונית לקבל את ערעורו ולהפוך את תוצאות פסק הדין של הערכאה הראשונה.
אבל כשהנשיאה אומרת, למעשה, שההרשעה של קצב ממחישה את ערך השיוויון, היא בעצם כובלת בכך את עצמה, ציבורית ומראש, לתוצאה מסויימת של פסק הדין בערעור.
שהרי, אם פסק דין שמרשיע את נשיא המדינה ממחיש את ערך השיוויון בפני החוק, כי אז פסק דין בערעור שמבטל את ההרשעה הנ"ל – עלול לבטל עימה גם את ההמחשה של ערך השיוויון, וזו תוצאה בלתי רצוייה, הלא כן?
זאת ועוד: גם אם נניח שהנשיאה ממילא לא תשב בהרכב הערעור (כיוון שהיא ישבה בהרכב בבג"צ שדן בתקפות עיסקת הטיעון עם קצב) - גם אז, האם תקין הדבר שהנשיאה, בהתבטאות הנ"ל, למעשה תסגיר לציבור ולשאר חבריה השופטים את עמדתה באשר למהות פסק הדין העתיד להינתן על-ידי בית המשפט העליון? ברור שלא.
טוב, איפוא, הייתה עושה נשיאת בית המשפט העליון אילו התנזרה מכל התבטאות בקשר לפסק דין של ערכאה תחתונה שאמור להגיע אל בית המשפט העליון.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
