הרשעת קצב: הערות ראשוניות

קודם להשמעת הכרעת הדין, התראיין עו"ד אביגדור פלדמן וטען בתוקף כי על בסיס חומר הראיות לא ניתן להרשיע, אלא אם השופטים הושפעו מגורמים שאינם רלוונטיים. זו הערה תמוהה הראויה לתגובה. די בתמצית הכרעת הדין כדי לקבוע כי היו ראיות לכאורה לאשמה, שנתמכו בכשלים בגרסת ההגנה. לאור יריעת המחלוקת הרחבה שפרש הנאשם, קל היה למצוא ראיות סיוע לעדות המתלוננת העיקרית.

ללא קשר לשאלה אם נותר ספק או צריך להיוותר ספק כלשהו באשמת קצב, בעבירות בהן הורשע, אי-אפשר לטעון שלא היו ראיות לכאורה להרשעה. כאן הסיג עו"ד פלדמן את גבולות מקצועו והפך ליועץ אסטרטגי או ליחצ"ן שמטרתו השפעה על דעת הקהל, ואולי באמצעותה על בית המשפט.

כל ההסברים שניתנו על-מנת להצדיק את התנהלות היועץ המשפטי בנוגע לעסקת הטיעון, אינם משכנעים. עובדה היא שהיו בפרקליטות כאלו שסברו כי אין סיכוי להרשעה באונס, ומאחר שמדובר ב"אונס או כלום", בשל התיישנות העבירות האחרות, אין להגיש בכלל כתב אישום. תמונת הראיות לא השתנתה בהמשך באופן משמעותי, והיו בפרקליטות עצמה ספקות ביחס לגרסת האונס; ואילו מגרסאותיה של א' יש לקבל - המוקדמת או המאוחרת. לאחר שבבג"צ עשתה הפרקליטות מאמץ עליון להסביר את ספקותיה, אל לה לקבול על כך שהתנהלותה זוכה בדיעבד לביקורת נוקבת.

ההשערה שלי היא, שההסבר להתנהלות הפרקליטות נעוץ בפיק ברכיים שאחז בה לנוכח האפשרות שיוגש כתב אישום באונס נגד נשיא המדינה וההליך יסתיים בזיכוי. במקרה כזה, מעמדה של הפרקליטות ומעמד היועץ המשפטי היו נפגעים באופן קשה. אף אחד מאלו שעסקו בפרשה והיו עלולים לשלם מחיר אישי במקרה של כישלון, לא רצה לקבל על עצמו סיכון זה.

מצידו של קצב - למרות הסברי פרקליטיו של קצב, לפיהם הם העמידו אותו על הסיכון שבדחיית עסקת הטיעון והייתה זו בחירתו לעמוד על האמת שלו, ההתנהלות בפרשה זו נראית יותר כלקיחת הימור. ההימור היה שהפרקליטות ברגע האמת, לאחר שאמרה את מה שאמרה בבג"צ, לא תעז להגיש כתב אישום. מדובר בהימור שאסור היה לקחת ופרקליטים אחראיים היו עושים פשוט כל שביכולתם על-מנת שהלקוח שלהם לא יפוצץ עסקה חלומית. כמו בכל הימור, צריך לדעת מתי לסיים ולקום מהשולחן. הייתי רוצה, מבחינה מקצועית, להאמין שכך נהגו פרקליטיו של קצב.

בית המשפט המחוזי גרס, תוך הסתמכות על גישת בית המשפט העליון, כי היקף בירור העובדות מוכתב על-ידי העדויות במשפט. אם אישה טוענת שנאנסה (גרסה א') והנאשם טוען שכלל לא היה מגע מיני (גרסה ב'), על בית המשפט להכריע בין גרסה א' ל-ב' ולא לדון באפשרות שהתקיימה גרסה ג', עליה העדים לא העידו. קביעה זו נובעת מהשיטה האדברסרית, לפיה נוהגת מערכת המשפט בארצנו. לטעמי, גם אם אין חובה על שופט לאתר ראיות בעצמו ולברר שמא הוסתרו ממצאים רלוונטיים שלכל העדים הייתה סיבה להסתיר, או שלא התגלו עקב מחדל בחקירה, עדיין עליו לדון בגרסאות חלופיות העולות מתוך הראיות.

לענייננו - ברור שקצב, לאור מעמדו המיוחד, צפוי היה שיתכחש לכל מגע מיני עם מי מעובדותיו, גם אם מגע כזה היה בהסכמה. למרות זאת, לצורך בירור האמת, אם עולה מחומר הראיות אפשרות אחרת, חובה לדון בה, אפילו לא נטענה על-ידי הנאשם ישירות. לו היו למשל עדויות כי קצב והמתלוננת נהגו לבלות יחד, לצאת למסעדות, לרקוד וכיו"ב במשך זמן רב, האם ניתן היה להתעלם מראיות כאלו אפילו ידבקו השניים בגרסה א' או ב'? בוודאי שלא!

בתמצית הכרעת הדין, לא מצאתי הפניה לראיה כלשהי שיכולה הייתה לבסס טענת "רומן" בין קצב ל-א' והגרסה של יחסי מין בהסכמה, עם או בלי רומן, פשוט אינה עולה, ולו בעקיפין, מהעובדות שפורטו; אני מניח שלו היו ראיות כאלו, היינו מופנים אליהן לפחות על-ידי ההגנה - טרם ראיתי הפניות כאלו. מה שעלה מהגרסאות הראשוניות של א' עצמה היא האפשרות כי מה שבוצע בה היה מעשה מגונה ולא עבירת אונס.

מכל מקום, לטעמי, אם בית המשפט היה מברר עם הצדדים שמא קיימות ראיות לקשרים נוספים בין הנאשם למתלוננת שלא הוצגו בפניו, והיה דורש ראיות כאלו, אם קיימות, הוא היה ממלא בכך את חובתו, שהיא להגיע לחקר האמת.

יהיה עלינו להמתין לפרסום פסק הדין המלא וכן לאפשרות של מגע עם חומר הראיות הגולמי. ללא מגע בלתי אמצעי עם חומר הראיות, יקשה להגיע למסקנה מבוססת בשאלה האם קיים ספק באשמתו של משה קצב בעבירת אונס. אין כלל ספק שקצב אינו טלית שכולה תכלת כפי שהיה רוצה שנאמין. גם אם יזוכה מחמת הספק מעבירת האינוס (לא מעבירת הטרדות מיניות), כבודו לא יושב לו. פרשת קצב רחוקה עדיין מסיומה.

נראה מהתקציר, שהקושי האמיתי בו התלבט בית המשפט לא היה בשאלה אם להאמין לקצב או אם לרחוש אמון למתלוננת א'. הקושי היה איזו מגרסאותיה של א' עליו לקבל, והאם העצימה א' את גרסתה הראשונית על בסיס הדרכה והשפעה חיצונית. אין מחלוקת ש-א' לא סיפרה בהודעתה הראשונית על אונס (דהיינו - על חדירה בפועל). נטען שסיפרה לעו"ד בן-טובים על משהו מעבר להטרדה מינית ולח"כ שלי יחימוביץ' על אונס; אם כי למרבה הצער, העדות לא פורטה בתמצית - עלי להודות שכל עדות של שלי יחימוביץ' בנושא זה חשודה מעט בעיניי, משום שלחברת הכנסת הנכבדה יש אג'נדה. ההסבר שנתנה א' נשמע הסבר סביר, דהיינו - שלא רצתה שמידע זה (בדבר האונס) ייחשף בפני בעלה. כנגד זאת ניתן להקשות - מדוע לא סיפרה את הגרסה המלאה על-מנת שתישמר בסוד, כמו למשל בפני עו"ד בן-טובים?

ההסבר שתחושת אשמה ביחס להתנהגותה בהמשך, לרבות אי-ניתוק קשרי העבודה ופגישה נוספת במלון מנעה ממנה לספר את כל הגרסה - אינו משכנע לחלוטין כשלעצמו. גם לו נפגעה המתלוננת "רק" ממעשה מגונה בכפייה ולא מאונס ממש, עדיין עליה להסביר את המשך הדרך. מה שלטעמי תומך בגרסתה על-פי העובדות שתוארו, היא העובדה שהמתלוננת לא יזמה את התלונה במשטרה, וכן העובדה שנעשה מאמץ להשיג את שתיקתה לפני התפוצצות הפרשה - אולי גם בגלל שידעו כי היא טוענת שפוטרה שלא כדין בגלל שלא נענתה לקצב.

גם גרסת ההגנה שהועלתה, הטוענת למניע של נקם בשל פיטורים, אינה משכנעת, כי גרסה זו אינה מתיישבת עם עדות כבושה. סביר כי מי שמונעת על-ידי רצון לנקום, מתלוננת מיוזמתה ובפה מלא.

לא נמצאה, כנראה, ראיה אובייקטיבית שתתמוך בגרסה המחמירה יותר של אינוס, לעומת הגרסה המקלה של מעשה מגונה בכפייה. זהו בדיוק המצב בו על בית המשפט להחליט האם הוא מאמין להסברי העדה או לא; ובית המשפט המחוזי האמין לגרסה המאוחרת מסיבות רציניות. בהתנהגותה הכוללת של א', לא נמצא שהייתה להוטה להעיד או לנקוט בצעד אחר נגד משה קצב, למרות יחסו כלפיה בסוף דרכה במשרד. בנקודות חשובות (כמו המפגש במלון והניסיון הנואל לארגן עדויות שיסתרו גרסתה) נמצאה לעדותה תמיכה אובייקטיבית, בנוסף לרושם הטוב שהותירה עדותה. על כן, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי הוא נותן אמון מלא בעדותה בפניו. מאידך-גיסא, ייתכן שהיה רשאי להגיע גם למסקנה אחרת, דהיינו - לזיכוי מחמת ספק. כפי שפרקליט המדינה אמר: משפט זה לא מתמטיקה.

נושא שלא הובהר דיו בתקציר, היה שאלת רצונה של א' לעבוד עם הנאשם בבית הנשיא לאחר שפוטרה ממשרד התיירות ועל-רקע יחסיה עם הנאשם, כפי שתוארו, שכללו לא רק את התקיפות המיניות (ביחס אליהן אולי יכולה הייתה להניח שלא יישנו - בוודאי לא כשהנאשם הוא נשיא המדינה), אלא שעל-פי תיאורה של א', מערכת יחסי העבודה כללה בסיומה בעיקר יחס משפיל, עקב אי-היענותה לרצונו של הנאשם.

למדנו מהתקציר כי הראיות בנוגע לרצונה לעבוד בבית הנשיא בושלו ויוצרו על-ידי אורי יואלי, חברו של הנאשם, אולם גם אם פותתה א' להגיש בקשה לעבודה בבית הנשיא, כדי ליצור ראיה מזכה ל"יום סגריר", עדיין נשאלת השאלה - האם אכן רצתה לחזור ולעבוד עם הנאשם. אם כן, יש ליישב עובדה זו על-רקע טענותיה הקודמות ליחסי עבודה גרועים ומשפילים בעבר.

למרות זאת, עקרונית, אין בפנייה מאוחרת לחזור ולהיות מועסקת, ראיה לכך שהתלונה הבסיסית היא שקרית. ניתן להבין כי א' לא התפטרה מעבודתה, למרות פרשות האונס, מאחר שנזקקה כנראה למקום העבודה. היא פוטרה על-ידי הנאשם עצמו. אין לתמוה על כך שניסתה להשיג עבודה באמצעות הקשרים שהיו לה בלשכתו של קצב. עובדה זו אינה בהכרח ממעטת מאמינותה. בכלל, התנהגות בני אדם היא לעתים רחוקות עקבית והגיונית, ותמיד ניתן למצוא בה רגשות סותרים.

מחקרים כלליים ואפילו פסקי דין שמסבירים התנהלות מקובלת של קרבנות עבירות מין, מקומם באקדמיה ואין להשתמש בהם לצורך הסבר על מהימנות עדות של מי שטוען שהוא (היא) קרבן לעבירת מין. יש בשימוש במחקרים אלו כשל לוגי. אם המתלונן לא אמין, אז שום מחקר כללי שיסביר את גרסתו לא יועיל, מאחר שאין הוא כלל קרבן לעבירת מין; ואם עדותו אמינה, מחקר כזה לא דרוש. על-מנת לטעון שמחקר מסוים יש להחילו על מקרה פלוני, צריך לקבוע שהמתלונן הוא אכן קרבן עבירת מין ואז המחקר רלוונטי לגביו. בחיפוש אחר מחקר חיצוני לצורך הוכחת אמינות מתלוננת, יש משום הנחת מוצא של מה שצריך להוכיח.