|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
שמאי גולן [צילום: הרצל חקק]
|
|
|
עצמאות וזיכרון, תקומה ושואה: אתוס מדמם של החלום ושברו
|
|
קלסתרו של הדור, שחווה אימי שואה, התגייס למאבק על הקמת מדינה ולניסיון לבנות זהות ישראלית חדשה וניצב מול שבר הריקנות וההתכחשות לעברו, ניבט בדמויות הגיבורים בסיפוריו של שמאי גולן. מחווה ליצירתו של סופר הקורא לחיבור בין זהות לזיכרון
|
|
|
הליכה רוטטת על קו הקץ
|
|
|
|
|
ביצירתו המורכבת ידע שמאי גולן לתת לשואה ולתקומה להאיר כעמוד האש וכעמוד הענן לפני המחנה. סיפוריו משוררים חבלי גאולה הן ברגעים של התרוממות רוח, הן ברגעים של כאב .התקומה אינה יכולה לברוח ממסלול הזיכרון שקדם לכל, ממסלול הגלות, מגדרות התיל של השואה ומן הפרעות בגולה. התוואי ביצירותיו נוגע בשורשי הקיום: ספריו וסיפוריו של שמאי גולן משרטטים את מסלול היחיד המתלבט ומתייסר בין גלות לגאולה, בין תופת שואה לחבלי התקומה - ומעבר ליחיד אנו חשים את נפש הדור, את ההליכה הרוטטת על קו הקץ.
את עיקר פרסומו קנה שמאי גולן עם הספר "מותו של אורי פלד". יצירה זו אָצרה בחובה רבים מן המוטיבים המרכזיים של יצירת גולן. כך גם בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב" . בספר זה ניסה שמאי גולן לתת את כל תפיסת עולמו, את תמצית חייו: דרמה אנושית שיש בה לא רק תיאור של חוויות קיומיות אנושיות אלא גם עלילה מורכבת, רובד על רובד: הרובד הגלוי נושק לרובד הסמלי, לאותם קולות נסתרים של העבר. האמירות הנוקבות רוחשות בין השיטין.
שמאי גולן נותן לעלילה ולגיבורים לדבר, אבל הכתובת ברורה: פנקס הזהות רשם ורושם הכול, והפצע פתוח. התחושה היא, שיש בין המלים הצרובות חשבון עם החברה הישראלית של היום.
בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב", יודע גולן לחזור לשאלות היסוד של זהותנו ושל קיומנו. מעבר לעלילה ולדמויות - אנו חשים, שהוא בא להשיב לנו על השאלה: "מאין נחלתי את שירי".
אביא לדוגמה קטע מספרו החדש, קטע שבו אנו חשים כי הכתיבה הציורית שלו באה להמחיש את השבר של הדור, את הקושי לחבר בין מה שהיה לבין מה שקורה היום.
"כעצים כרותי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו. גם אנו שנינו מדי שנה מתכווצים יותר. וכבר הבגדים רחבים מאוד, כפות הידיים רועדות, רגלינו נגררות על הרצפה. בדממה אנו נאספים אל האולם, לבושים במעילינו הארוכים כמתגוננים מפני החמסינים, שולפים לאט את ארנקינו השחוקים..." - ובסוף הקטע הזה יורה שמאי גולן את השורה המבטאת את הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה - וכך מסתיים הקטע: "ליד שולחן השבת, נַרְאה אותו לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתם?".
מעבר לאור ולאהבה ולתקווה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן מיטיב לתאר באמצעות העלילה הסבוכה את החושך הנורא: גולן מצייר בעדינות וברוך את הערפל, את השבר ואת הצללים עד כאב - ומתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם לבנות מציאות חדשה.
יש תחושה שצל כבד פרוש מעל המציאות הנפרשת, והקול הדובר צלול מאד: שוב אותה תחושה של "גוף ראשון רבים". הלב רוטט: הדמות המתוארת היא שעון אנושי שחש את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות בשר ודם, אנושיות רוטטת שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.
מי שקושר בין ספרו החדש של שמאי גולן לספריו הקודמים, יכול למצוא נתיבים למחוזות העבר שלו ולשזור לעצמו מארג עשיר של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות המתנגש בזיכרונות העבר. הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים. התחושה כבדה: נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו.
הכתיבה על הקורות שהיו ונותרו לעדות, היא לשמאי גולן סוג של שליחות. דומה שהוא נשבע לעצמו לקיים את הצו לחרוש את רגבי הארץ ולפרוש את העדויות, לטעת הכול בחיינו. וכל זאת, כדי שהסיפור הציוני שלנו יהיה שלם, שלא יחסר את הכאב ואת השכול של הדור הקודם.
שמאי גולן כתב מדם לבו עדות של דור שחש שהוא יתום - וכך הוא כותב בדמעות ובנשימה עצורה: "עתה פתאום - בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום. אולי מירה ומאירקה מבקשים, שגם אני אעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו".
|
|
בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. סיפוריו כמו משרטטים במכחול עדין דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית מספר את הכול.
כדי להבין את יצירתו ראוי לגעת קודם כל ביצירה המרכזית של שמאי גולן – "מותו של אורי פלד". ("מותו של אורי פלד", רומן, הוצאת עם עובד- הספרייה לעם, 1971). אורי פלד הוא סמל של עצמאות ושל ריבונות, קצין בצבא, לוחם ישראלי, אבל מעבר לזהות הישראלית הוא חש לעתים נטע זר, תלוש. מעבר למחלצות של הגיבור, נחשפים לאיטם רבדים נסתרים של עבר ושל פצעי גלות .
המשפט שמיטיב לתאר את דמותו המורכבת של אורי פלד: "מה אתם מבינים", גנח ברגר במבטא הפולני שלו, "מי שהיה שם אצל הגרמנים - זה תמיד יחזור אליו".
סרן אורי פלד – כמו מנסה לבנות מודל של ישראלי חדש שיודע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים – לא נעלם היהודי הקודם. גולן משרטט פכים מחייו של אורי פלד במגוון מצבים החושפים את הפצע שאין לו תקנה, את הניסיון לסלול דרך של הוויה נורמאלית על "פיגומיה" של נפש פגועה רדופת ביעותים. קשה להימלט מצללי התופת שהייתה. יש משהו בדמותו של אורי פלד שהופך אותו לסמל קולקטיבי, דיוקן של דור הקלוע בתווך.
שמאי גולן בונה ביד אמן את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, המייצג לגביו את הרגעים היפים של יהדות ערכית, נרות של קידוש, תפילות של בית כנסת, מסורת של בית-אבא.
המורכבות הזו של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות וזיכרונות העבר - כל אלה תולדה של חיים במדינה שאך זה קמה על בסיס עברה, מתוך שאיפה לשנות הכול. לבנות "ישראלי חדש". מאחורי הפרגד מצטיירת נפש מיוסרת, אליטה של מתקני עולם המבקשים להקים הווה חדש, לעתים מתוך התכחשות לעבר.
|
|
זהויות במצוקה - שיבה ובריחה
|
|
הספר "בריחות למרחקים קצרים", סיפורים, הוצאת מסדה – אגודת הסופרים העברים, 1975 - היה ניסיון נוסף בתיאור ההתמודדות של שמאי גולן. ספר זה הוכיח שוב, כי גולן מתאר גיבורים החיים וחשים את ההוויה הישראלית בכללה. שוב נמצא שילוב של סבל ותחושת עוצמה ישראלית, שברון וחוסר אונים מול שאיפה להרואיות- והתמונות מגוונות. שמאי גולן מתאר בדם לבו שברי חיים,
גיבורים המנסים לבנות זהות חדשה בתוך מציאות כבדה מנשוא. כמו בשאר ספריו – גם בסיפורים אלה ההתמודדות היא מאבק אך בו בזמן גם סוג של בריחה. ציר הסיפורים – רגעי משבר, תיאור של סדקים נסתרים, קרעי עבר הפורצים מעבר למציאות הגלויה, השלווה.
בתוך ישראליות חדשה ומאמינה בנורמאליות שלה, הזר חש קורבן, חש עקוד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בעת הם סובבים במציאות כנמשלים של היסטוריה קשה, שעליה חותם של גורל, של ייעוד. גיבוריו נושמים וסובלים- וסיפורם נוגע: הם קלסתר של דור, דמויות המייצגות חוויות שהם חלק מרקמת חיינו, מצבי יסוד המחברים בין שואה לתקומה.
חיים נבנים מתוך עיי החורבות: "בסיפור "הלוויה", אנו עדים לתבוסה של דור, לסדקים מעבר למדי לוחמי תש"ח, לפצעיהם של לוחמי השיירות. זהות ישראלית ריבונית מבקשת להיבנות - וצל רודף אותה: התפכחות מול עולם חרב, ראיית השוקת השבורה: ריקנות של דור שברח ממקורותיו, מערכיו, מביתו האמיתי שהיה בית רוחני, בית סבא. אנו רואים גיבורים, שמנסים לבנות יחד עולם משותף והם נותרים איש בעולמו.
גם פנימה, בתוך הנחלה הפרטית, התחושה היא של חורבן. הדרך היחידה לשקם את ההריסות היא לקומם חיים מתוך כבוד לערכי העולם הקודם, מתוך שיבה מהוססת לעולם האבוד. הדמויות בספריו מחפשות להן שביל בין הבריחות: שמאי גולן משרטט במכחולו דמויות שותתות מן האפוס הציוני.
גלריית הדמויות נותרת ללא "גלורי", ללא תהילה וללא ברק: הנה דמותו המיוסרת של הקיבוצניק המזדקן, האובד דרך – והנה סבלותיו הנסתרים של איש המילואים הצעיר בסיפור "השיבה": איש מוכה, שרגליו נקטעו בעלות הקומנדקר על מוקש – והנה ניסיון שיבה אחר: מורה לספרות הבורח מביתו. ואכן, גם נתיב חיים זה אינו אלא משל.
גולן בונה את האתוס המדמם של החלום הציוני ושברו, סיפור רוטט הנע בין שואה לתקומה. המסר המהבהב בין גחלי העבר וההווה כמו משורר את השליחות שלו: יש להנחיל לדור הצעיר את המורכבות, לטעת בהם את השילוב בין עבר להווה, את ההכרח לבנות כאן זהות חדשה, שלא שוכחת, חיה על שברי עולם מרוסק.
שמאי גולן טווה את סיפוריו על חבלים דקים, על קו שביר, על קו הקץ. "מותו של אורי פלד" וקובצי הסיפורים הם סיפורו של עם. הכוחות הסוחפים של השבר והבניין מחדש מבקשים להתחבר, והם חזקים מכל. חזון אבות והאידיאלים של "לבנות ולהיבנות בה" ימשיכו להפעים לבבות. החזון לבנות משהו חדש בתכלית צבוע באור יקרות, בעומקו של הכאב, באותו שובל זיכרון, באותו קודש של מסורת. השאיפות לזהות "נורמאלית" יצטרכו לחכות.
|
|
"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן - ואת חוויות היסוד של זיכרונות העבר, של התמוטטות האידיליה המדומה בקהילה - ראינו גם ביצירותיו הקודמות: "באשמורת אחרונה" ו"אשָמים" (שין קמוצה).
שלושת הספרים מהווים טרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים- ואנו עדים ל תיאור שלבים שונים בדרך חתחתים של התמודדות- מאבקם של גיבורים, אשר עברו את השואה באירופה. בקובץ הסיפורים "חופה" משנת 1983 אנו עדים לתיאור נעורים בשואה- ואנו ניצבים לנוכח המציאות, קרב לטרון:
בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" אנו מתרגשים לנוכח סיפורם של האב ניצול השואה והבן יליד הארץ: הם מנסים נואשות ליצור חוויה מתקנת. הבן מנסה לעצב לעצמו זהות ישראלית, להילחם כחייל של מדינה ריבונית, והתחושה היא, שהוא קם מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה. השבר הוא בכך, שהאב אינו יכול להושיע את בנו במקביל.
|
|
כרוניקה של מוות ידוע מראש
|
|
גם בשני ספריו הקודמים ראינו ששמאי גולן אינו חסיד הריאליזם הטהור: שרטוטיו עזים, ושרטוט העלילה נבנה בעוצמה ממצבים וממעמדים הנראים כל כך מציאותיים וממשיים – אבל לכל נוסף ממד נוסף: גוון מעולם החלום, גוון סוריאליסטי.
גשר בין התהום הפעורה והאפלה של אותו "שם" לבין ההוויה החדשה של ה"כאן" – גשר על נפשות סוערות, גשר להבין את חיינו כאן. הדיאלוג של הגיבור עם החברה הסובבת הוא אחת הדרכים לכך.
שני הספרים הראשונים של שמאי גולן – "באשמורת ראשונה" ו"אשמים" - היו 'להקות החימום' לקראת הדבר האמיתי, לקראת המופע המצמרר של פלד: אותן תמונות יסוד של עולם שלם והרמוני שמתנפץ הן הבסיס להבנת עולמו של אורי פלד. בית אבא נהרס ביד מרושעת, הכול נהרס באכזריות נוראה על-ידי הגרמנים, תמונות שקשה לשכוח. חוסר האונים.
שמאי גולן הכין אותנו לנורא מכל - "מותו של אורי פלד" – הסוף ידוע. מות הגיבור הוא הנקודה הוודאית ביותר, המשמעות היא התחנה הסופית – כל השאר רק אפיזודות חולפות וצירופי מקרים.
הדרך להבנת זהותנו היא דרך של התפכחות : הבנת הזהות מחייבת הפנמת כל מרכיבי הביוגרפיה הלאומית, אורי פלד לעולם לא יוכל לשאת תחפושת חיצונית ולחיות בשלום עם סביבתו. נגזר עליו לחיות עם אותה זהות מיוסרת, עם אותו עבר קשה בדמותו הקודמת, דמותו של יוסל'ה קופרמן.
פרשת חייו של פלד היא ראי לחברה הישראלית: הניסיון הבלתי אפשרי, שאין לברוח ממנו, להרכיב פאזל של זהות חדשה משברי זיכרונות וחלומות מרוסקים.
|
|
| תאריך:
|
09/05/2011
|
|
|
עודכן:
|
09/05/2011
|
|
הרצל חקק
|
|
עצמאות וזיכרון, תקומה ושואה: אתוס מדמם של החלום ושברו
|
|
עם קבלת ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית, שאפו הבריטים שבארץ ישרור תוהו-ובוהו. הם לא התכוונו לקיים את מה שהוחלט בעצרת האו"ם ואף הכריזו על כך רשמית. נאמנים למדיניות שהוכתבה מלונדון - הבריטים לא מנעו פעולות צבאיות של הערבים, ולעתים קרובות אף שיתפו פעולה עם כוחותיהם; בנוסף, הם מסרו לידם נקודות אסטרטגיות, כגון: נבי יושע, נגבה, משטרת צפת, שדה התעופה בלוד, תחנות רכבת, מסילות ברזל ואת מצודת הקסטל.
|
|
|
|
|
יום העצמאות בפתח ואיתו המנגלים שמהווים חלק בלתי נפרד מההווי הארץ-ישראלי, אבל דקה לפני שאתם מתחילים לנפנף, חשוב שתדעו שצליית בשר על גחלים גורמת להיווצרות חומרים מסרטנים כתוצאה מצליית יתר של הבשר ומספיגת עשן בו.
|
|
|
|
|
בני משפחתו ויורשיו של העיתונאי והצלם הפלשתיני עימאד אבו-זהרה, שנהרג בג'נין בשנת 2002, לא יקבלו פיצוי ממדינת ישראל, כך פסקה אתמול שופטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בלהה טולקובסקי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לוח ההנצחה המתנוסס בבית הכנסת של הפועל המזרחי בפתח תקוה במשך עשרות שנים, כמעט מאז קום המדינה, כמעט ונספג לתוך הקיר הדומם. מרבים המתפללים חולפים לידו בלי שיקדישו לו תשומת לב, או לכל היותר משוטטים במבט פזור דעת על 22 השמות החרוטים בו, שמותיהם של חיילי צה"ל ולוחמי המחתרות מקרב תושבי האזור, שנפלו במערכה לתקומתה של מדינת ישראל. אך מתפלל אחד, ישראל נכטיילר, מורה לשל"ח בבית הספר אמי"ת כפר-בתיה, מצא עצמו מהרהר יותר ויותר בשמות הממלאים את המשבצות, תוהה מיהם האנשים שמאחוריהם. את התהיות האלה הוא הפך לפרויקט של תלמידי בית ספרו, שמקים לתחייה סיפורים נשכחים ועלילות גבורה נעלמות.
|
|
|
|
|
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
