הסיפור מורכב

שנית, כל הטיה אנטי-ישראלית צריכה להיות נדונה לגופה ולסוגיה ומניעיה השונים והתגובה עליה צריכה לבוא בהתאם לאופייה המיוחד של כל הטיה:

תעמולה אנטישמית צריכה להיות מתוארת ומוקעת ככזו, במיוחד נוכח דעת הקהל המערבית שעדיין רגישה לאנטישמיות, לפחות מהסוג המפורש.

הטיה אנטי-ישראלית שנובעת מהטיה אנטי-מערבית כללית צריכה להיות מושא למאמץ הסברתי מרוכז של ישראל במערב - קודם כול כלפי הממשלות, ואחר-כך גם כלפי דעת-הקהל במדינות המערב, על-מנת להעמיד אותן על הסכנות הצפויות למערב כולו אם ימשיך להתפתות ולדבוק בסטנדרט מחמיר מדי, שלא יאפשר לו להתגונן מול האכזריות הגלומה בפונדמנטליזם האיסלאמי, כמו גם בכמה תרבויות לא מערביות אחרות. ודוק: המערב לא צריך כמובן לאמץ את מוסר המלחמה של אויביו, אבל הוא בהחלט לא יכול להרשות לעצמו להילחם בידיים קשורות, והתעמולה האנטי-ישראלית בהקשרים אלה סופה שתפגע גם במדינות מערביות אחרות. דווקא בנקודה זו נראה שאירופה הולכת ומשתחררת מרגשי האשם הקולוניאליסטיים לכיוון חשש משלה מהשתלטות עוינת של העולם המוסלמי. אפשר בהחלט לנצל נקודה זו לטובת הצגת ישראל - באופן אמיתי, לא כתעמולה שקרית - כחלק מהסירה הכללית של המערב. אם המערב יסרס את יכולת ההגנה של ישראל מנימוקים של מוסרנות-יתר, הוא יסרס גם את יכולתו שלו לעמוד בהתקפות נגדו.

ההטיה האנטי-ישראלית המיוחדת לישראל בלבד צריכה גם כן להיבחן: אם היא נובעת מסיבות בלתי מוצדקות בעליל (כגון הרצון האירופי להינקות מאשמת השואה), ברור שעליה להידחות ולהיות נחשפת ומוקעת על-פי מה שהיא. אבל אם היא נובעת דווקא מהסיפור הישראלי הייחודי, אפשר, מצד אחד, לקבל אותה כלגיטימית (שהרי היא נובעת מהכרה בייחוד הישראלי); ומצד שני, ראוי גם ליצור הסברה נגדית המשתמשת בייחוד הסיפור הישראלי כדי להסביר מדוע הוא גם מקשה על פתרון הסכסוך באופן הסטנדרטי 'המקובל' בסכסוכים כאלה. הצד הפלשתיני עומד על סרבנותו משום שמדובר בתנועה לאומית התובעת 'כולה שלי'. אומנם גם מיעוט מקרב הישראלים מתעקש על כך, וכאמור אסור שהמדיניות הישראלית הרשמית תאמץ גישה כזו, אבל בכל מקרה אין מדובר במקבילה סימטרית.

נתחיל אולי דווקא בהטיה. אכן, צודקים הטוענים שישראל מקבלת בדעת הקהל העולמית - פוליטיקה, תקשורת, אנשי רוח וגם הלכי הרוח העממיים - מעמד שלילי מוגזם; בוודאי כשמשווים את חטאיה של ישראל בתחום הפגיעה בזכויות האדם למדינות כמו בריה"מ, טורקיה, דיקטטורות דרום-אמריקניות בעבר או משטרים אפלים באפריקה של היום. אבל לפחות חלק מרכזי מן ההטיה הזו נובע מהטיה שלילית כללית שהקהילה הבינלאומית נוקטת כלפי מדינות המערב, כשהמערב עצמו הוא המוביל את ההטיה הזו. הקהילה הבינלאומית, ובראש וראשונה אינטלקטואלים מערבים, שופטים בחומרה יתרה מעשי הרג של אזרחים חפים מפשע כאשר הם מבוצעים על-ידי ארה"ב באפגניסטן, לעומת מעשים דומים של הכיבוש הסובייטי בשעתו באותה אפגניסטן. ממש כשם שהקהילה הבינלאומית הענישה בחומרה רבה את המשטר המערבי הלבן בדרום-אפריקה של ימי האפרטהייד ולא את השליטים השחורים שביצעו מעשי טבח נוראים בעמיהם ובעמים שכנים, מעשים שמנקודת מבט הומניסטית נטו היו בוודאי זוועתיים בהרבה מכל זוועות האפרטהייד.

הדבר נובע גם מרף גבוה יותר שהמערב תובע מעצמו (השוואה שכשלעצמה נגועה ב'אוריינטליזם', ולעתים אף בגזענות, שהרי היא מניחה שיש עמים ותרבויות שלא ניתן לדרוש מהם לעמוד ב'סטנדרט מערבי'), גם מרגשי אשמה היסטוריים של המערב על הביוגרפיה הקולוניאליסטית שלו (זו הסיבה שמדינות אירופה בולטות במיוחד בגישה הזו), וגם מן הסיבה הפשוטה שעד לשנים האחרונות, מעשי דיכוי במדינות מערביות היו פשוט חשופים יותר לעין המצלמה מאשר מעשי דיכוי אחרים. על חשיבותה של הסיבה האחרונה ניתן ללמוד מן העובדה שעם התעצמות הגלובליזציה התקשורתית, אפילו המערב נוטה יותר מבעבר לתבוע גם ממדינות 'העולם השלישי' לא להגזים במדיניות הדיכוי והטבח הרווחת במקומותיו, ולא מדובר רק בנימוקים אינטרסנטיים (אם כי גם להם כמובן יש מקום בתמונה המורכבת המדוברת).

נכון שאל ההטיה האנטי-מערבית הכללית נוסף לעתים קרובות, בהחלט לא תמיד, גם מימד מיוחד של הטיה אנטי-ישראלית. הוא בא לידי ביטוי כאשר הביקורת נגד ישראל מקבלת תדירות, ובעיקר עוצמה, שאינה ננקטת כלפי מדינות מערביות אחרות במצבים דומים, כדוגמת ארה"ב באפגניסטן, או כשהביקורת הזו מוטחת אפילו על-ידי דוברים אמריקנים, תוך כדי טשטוש העובדה שמדינתם מעורבת באותו זמן עצמו במעשים חמורים לא פחות. גם אז לא מדובר בהכרח באנטישמיות: הטיה כזו יכולה לנבוע או מתחושה שקל יותר לבקר את ישראל, בהיותה מדינה קטנה, מאשר את ארה"ב הגדולה; מתחושה שיש אינטרס גדול יותר לעולם בריצוי הפלשתינים מאשר בריצוי האפגנים, או מתחושה שהכיבוש וההרג באפגניסטן מוצדקים משום שנועדו למנוע סכנה גדולה לשלום העולם, בעוד הכיבוש וההרג בשטחי יו"ש (בעבר יש"ע) אינם מוצדקים משום שנועדו רק להגדיל את הטריטוריה הישראלית.

חשוב להדגיש: לא משנה מה יחסנו כלפי הניתוחים והאבחנות הללו. גם אם איננו מקבלים אף אחת מהן, ולגיטימי לא לקבל אותן, עדיין אין פירוש הדבר שמי שמחזיק בהן הוא בעל עמדה אנטישמית. למרבה הצער, יש מספיק גילויים אמיתיים של אנטישמיות בעולם, ואין שום צורך להוסיף עליהם גם אנטישמיות מדומיינת. הטיה אנטי-ישראלית תהפוך לאנטישמית כאשר, למשל, היא תלווה בסטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים, המבקשים לטעון שמעשי ישראל כיום הם 'בסך הכול' המשך למעשים הנוראים שיוחסו ליהודים בעבר. תעמולה אנטי-ישראלית מהסוג הזה אכן רווחת בתעמולה הערבית והמוסלמית כנגד ישראל, אבל, מסיבות מובנות, פחות רווחת במערב. וכאמור, אפילו הטיה אנטי-ישראלית, מקוממת ככל שתהיה בביטוייה ושנויה במחלוקת ככל שתהיה במניעיה, עדיין אינה בהכרח אנטישמיות.

שלישית, כדאי להימנע ככל האפשר, במיוחד בשיח החיצוני (מול העולם), משני מוטיבים רווחים מאוד בשיח הישראלי הפנימי: מצד אחד, מוטיב הקרבן, שכן המוטיב הזה רק מעלה את רף הרגישות ואת רף הביקורת כלפי ישראל כשהיא פוגעת באחרים; קל-וחומר שאין ל'הוזיל' את השואה על-ידי אזכורה כשישראל דווקא משתמשת בכוחה העכשווי למתקפות על אויביה או לדחיית ביקורת חיצונית במצבים כאלה, בנוסח 'מי אתם שתטיפו לנו מוסר'. השילוב של 'שמשון דער נעבעכדיקער' אינו עובד עוד, וספק אם אי-פעם היה מכובד. אי-אפשר גם להנחית פצצות של טון בעזה, ויש לפעמים הצדקה לפצצות כאלה, וגם להדוף ביקורת על כך באמצעות קרבנות השואה. אם הפכנו, ברוך השם, לעם בעל עוצמה מדינית וצבאית, מן הראוי שננהג בכבוד עצמי גם כשמוטחת בפנינו ביקורת על מידת השימוש בעוצמה, ולא ננסה להפוך שוב לקרבן.

המוטיב הפסול השני הוא מוטיב הייחוד היהודי המיסטי; היהודים כ'עם סגולה' מהותני, שבמהותו - בלי קשר למעשיו - נעלה על שאר העמים. לא רק שהתנשאות כזו פסולה כשלעצמה, היא גם פועלת כבומרנג, באשר היא מעלה במקביל גם את רף הציפיות, והתובענות, מישראל.

בנקודה הזו מקבל הסיפור המורכב שלנו עוד טוויסט מעניין. כי למעשה, גם אנחנו הישראלים נוטים לא פעם להתגאות בייחודו של הסיפור הישראלי, והוא אכן ייחודי: אין עוד עם שהצליח לעבור אלפי שנות גלות ולחזור אחר-כך למולדתו ההיסטורית; אין עוד עם שנרדף בהתמדה ובשיטתיות, עד שיאה של ההשמדה, התעשייתית ממש, במאה העשרים, ו - שימו לב - אין עוד עם שקיבל הרשאה רחבת-לב מן הקהילה הבינלאומית לחזור למולדתו ההיסטורית ולהקים בה את מדינתו, בשעה שהאינטרס הפוליטי הציני היה בוודאי אמור לגרום לעולם להתייצב לצד העולם הערבי, הגדול והעשיר יותר.

צריך לראות עד כמה הקהילה הבינלאומית מעדיפה בדרך-כלל את ערך 'היציבות', גם כשהוא עומד מול תביעות לאומיות רציניות (הכורדים במזרח התיכון, הבאסקים בספרד וכדומה) או אפילו מול מעשי דיכוי נוראיים (ההתעלמות מן הטבח הטורקי בארמנים בעבר, או הטבח הרוסי בצ'צ'נים בשנים האחרונות), כדי להבין את גודל ההישג היהודי הייחודי. אין ספק שההרשאה הייחודית הזו היא כשלעצמה תולדה של שתי נקודות הייחוד האחרות: התפעלות עולמית מעוצמת הנחישות היהודית, בת אלפי השנים, לחזור למולדת; בתוספת רגשי אשמה כבדים על עוצמת ההשמדה. ועדיין, בעולמנו הציני אין זה מובן מאליו.

הפרדוקס מגיע כאן לשיא: דווקא החוגים שמדגישים, בשיח היהודי והישראלי הפנימי, את ייחודו של הסיפור היהודי, עד כדי הצגתו כעם הנתון להשגחה אלוהית מיוחדת - הם החוגים שמתקוממים כנגד ההתייחסות למדינת היהודים באופן ייחודי בשיח הבינלאומי. והרי לכאורה ניתן לראות בכך שני צדדים לגיטימיים של אותו מטבע: עם ומדינה המתגאים במעמד דתי ומוסרי ייחודי אולי ראויים גם להישפט באופן ייחודי. עם ומדינה שבפועל זכו מן הקהילה הבינלאומית למתנה מדינית ששום עם אחר לא זכה לה (אכן, גם בנסיבות ששום עם אחר לא עבר), אולי ראויים גם להישפט על-ידה ולהיבחן באיזו מידה הם אכן מצדיקים את המתנה הייחודית הזו.

למעשה, בין אם השיפוט הייחודי ביחס לישראל ראוי או לא, אין ספק שחלק ממנו אכן נובע בפועל גם מנסיבותיו הייחודיות של הסיפור הישראלי והיהודי: אפילו ההשוואה של מעשי ישראל בשטחים למעשי הנאצים, השוואה מופרכת לגמרי מן הפן העובדתי ומקוממת כל-כך בפן הרגשי, היא בלי ספק גם תולדה של רגשי האשמה האירופיים ורצון להינקות מהם, ולו חלקית, באמצעות הטענה שהנה, גם אתם היהודים, ברגע שניתן בידכם הכוח עושים מעשים דומים (הנטייה האירופית הזו הועצמה כשלעצמה על-ידי נטייה יהודית וישראלית מוגזמת 'להוון' את חשבון השואה לפיצוי מדיני וכלכלי - נטייה שאולי הייתה לה הצדקה בשנות המדינה הראשונות, אבל בוודאי לא בתקופה הנוכחית; מי שמשתמש יתר על המידה בהיסטוריה שלו כקרבן, עלול להיבחן באופן מחמיר במיוחד כשהוא עצמו פוגע באחרים). באותה רוח, נסיבות הקמתה הייחודיות של ישראל, כמדינה שרוב מוחלט של בני העם שלה כלל לא ישבו בה בעת הקמתה אלא קובצו אליה משבעים גלויות, גם הן תורמות - בשום אופן אין לראות בכך הצדקה - לנטייתה של הקהילה הבינלאומית להעלות רק כלפי ישראל את התהייה האם יש לגיטימיות לעצם קיומה של המדינה המיוחדת הזו.

ונקודה נוספת: חלק מהטענות על 'ההסברה' הישראלית, במיוחד כשהן נשמעת מפי יהודים אמריקנים, נובעות לא ממצוקות ההסברה כשלעצמה, אלא ממצוקתם של היהודים והישראלים הרוצים מאוד להיות מקובלים בעולם, ומתקשים להתמודד עם העובדה שדימויה השלילי של ישראל, על נימוקיו המוצדקים והמופרכים גם יחד, פוגע בכך. מה שבאמת נחוץ מול הטענות הללו אינם קמפיינים של הסברה מיידית, מוצלחת יותר או פחות, אלא עבודה חינוכית, ציבורית והסברתית ארוכת טווח, דווקא פנימה, כדי לחזק את צד הביטחון העצמי והגאווה העצמית כך שיהיו מסוגלים גם לעמוד מול ביקורת. כשם שכל אחד מאיתנו ראוי שיחזק בחייו הפרטיים את יכולת העמידה מול ביקורת מוצדקת, קל-וחומר מול ביקורת שאינה מוצדקת, מבלי לשאוף לרצות תמיד את המבקרים, כך גם ראוי לנו כאומה.

ואחרי כל זה, ישנו גם ייחודו האמיתי של המצב בשטחי יו"ש. ישראל היא כיום המדינה היחידה בעולם המחזיקה תחת שליטתה, הישירה או העקיפה, מיליוני בני-אדם שאין להם אזרחות. היא איננה מספחת אותם ומעניקה להם אזרחות ישראלית, ונכון לרגע זה גם לא מאפשרת להם אזרחות משל עצמם. בקודים הנוכחיים של הקהילה הבינלאומית זה מצב בלתי נסבל כשלעצמו, בלי שום קשר לרגשות אנטישמיים או אנטי-ישראלים. אדרבה, בהתחשב בעוצמת הסתירה בין המצב הזה לתפיסות היסוד של הקהילה הבינלאומית ולחשיבות שהיא מעניקה למושג האזרחות; באורך הזמן שבו נמשך המצב הזה (קרוב ליובל שנים); בעוצמתו ובחשיבותו של העולם הערבי מבחינת המערב והקהילה הבינלאומית בכלל, ובחומרה היתרה, שהוזכרה כבר, באופן שבו שופטת הקהילה הבינלאומית מדינות מערביות בכלל - אפשר היה לצפות שישראל תהיה זה מכבר במצב מדיני קשה בהרבה מזה שבו היא נמצאת.

במידה רבה, ובניגוד לדימוי הרווח בישראל, נראה שהאשראי שהוענק לישראל בשל הנסיבות הקשות של הקמתה ובשל מצבה הביטחוני מול כל העולם הערבי המאיים עדיין משחק לטובתנו. בניגוד לדרום-אפריקה של האפרטהייד, ולמרות שרוב הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה במערב, רואה במצב בשטחים אפרטהייד דה-פקטו, רעיונות החרם כנגד ישראל, מקוממים ופסולים כפי שהם, לא יצאו מתחומי הקמפוסים השמאלניים או החוגים הרדיקליים. שום מדינה במערב - וגם לא מעצמות לא-מערביות כדוגמת רוסיה או סין - לא הביעה עד כה אפילו רמז של הזדהות עם מדיניות החרם. לעומת זאת, כל מדינאי מערבי, גם כשהוא יוצא מגדרו להביע הזדהות עם רעיון המדינה הפלשתינית, טורח להבהיר במקביל, כמעט כמו רפלקס מותנה, ש"האינטרסים הביטחוניים של ישראל חייבים להישמר". לא, זה לא מובן מאליו, וכן, ככל שנמשיך לשחוק את האשראי שעוד ניתן לנו כך גדל הסיכוי שגם הלחץ על ישראל יחריף וגם רמת המחויבות המקבילה לאינטרסים הביטחוניים שלנו תיחלש - כשם שבעבר העולם מוכן היה לקבל את 'האופציה הירדנית', העדיפה לישראל בהרבה מ'האופציה הפלשתינית', וכיום כמעט אין לכך שום סיכוי.

ומכאן למסקנות: ראשית, ישראל חייבת להעמיד על השולחן הבינלאומי הצעה כנה ומתמדת לפתרון הבעיה הפלשתינית. עליה לומר מה המחויבויות שהיא לוקחת על עצמה כדי שהפלשתינים יפסיקו להיות האוכלוסיה נטולת האזרחות היחידה בעולם. בנקודה זו צריך כמובן להדגיש שהעובדה שההסדר הישראלי-פלשתיני טרם הושג איננה כמובן רק באחריות ישראל. בראייה היסטורית ארוכת טווח, וייתכן שגם ביחס לשני העשורים האחרונים, האחריות העיקרית לאסון הפלשתיני נופלת על הפלשתינים עצמם ועל סרבנותם. אגב, סרבנות זו כשלעצמה היא תולדת הייחוד של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בהיותו הסכסוך הלאומי היחיד בעולם שבו שתי תנועות לאומיות תובעות את אותה כברת ארץ (האלג'ירים לא תבעו את צרפת, האירים לא תבעו את בריטניה, וכדומה). עובדה זו כשלעצמה חייבת להיות מודגשת שוב ושוב בהסברה הישראלית, ועדיין היא איננה פוטרת אותנו מלהניח כאמור על השולחן נכונות ישראלית מתמדת לוויתור על השליטה במרבית שטחי יו"ש, אם וכאשר תימצא ההנהגה הפלשתינית שתהיה מוכנה לראות בכך את סיום הסכסוך ההיסטורי ולקבל על עצמה את המגבלות המתחייבות מצורכי הביטחון הייחודיים של המצב הישראלי. אגב, ייתכן שיש מקום לניסיונות שקטים להחייאתה של 'האופציה הירדנית', אולי באמצעות לחץ אמריקני על הירדנים לקבל זאת, ולו דה-פקטו, אבל במצב הנראה לעין פעילות כזו לא תוכל לבוא במקום הכרה באופציה הפלשתינית, אלא רק כערוץ חשאי נוסף, שאולי יוכל לתרום בעצם קיומו לזירוזם של הפלשתינים לקבל את ההצעות הישראליות המופנות לעברם.