לפני שיהיה מאוחר

אצל מועמד נוסף לבית הדין הגדול, הרב ישראל יפרח (אין קשר משפחתי בינינו), הבעיה כפולה: גם בגישה ההלכתית שפוגעת קשות בהתמודדות מול גברים אלימים, וגם במזג השיפוטי.

בתיק 034143701-21-1 דן הרב יפרח במקרה של אישה שברחה למקלט לנשים מוכות בשל איומים על חייה ועל חיי בתה. כנגד הבעל הוגש כתב אישום על איומים, מעשים מגונים והיזק לרכוש. הוא אף נעצר עד תום ההליכים ובקשתו לחלופת מעצר נדחתה בשלוש ערכאות. בהמשך הודה הבעל באישומים נגדו וריצה עונש מאסר של שמונה חודשים, והאישה חיה במשך שנה תמימה במקלט לנשים מוכות. לאחר כל הסאגה הזו הציע לה הרב יפרח לנסות "שלום בית" ולחזור לבעל המכה למשך שלושה חודשים (בהפקדת ערבות של 30,000 ש"ח על-ידי הבעל, עם תנאי שאם הניסיון ייכשל הכסף יעבור לאישה). האשה סירבה להצעה ה'מפתה', ובתגובה פסק הרב יפרח שמאחר שיש מקום ל"שלום בית" אין עילה לחיוב בגט.

מקרה דומה מאוד התרחש בתיק 028127447-21-1. האישה סבלה מקללות, השפלות, אלימות פיזית, זריקת חפצים ואיומים. במהלך השנים היא ברחה שש פעמים מהבעל עד שנקלטה במעון לנשים מוכות. לאחר יותר מארבע שנות פירוד הציע לה הרב יפרח לחזור ל"שלום בית" בהסדר דומה. גם כאן דחתה האישה את ההצעה ובית הדין החליט שלא לחייב גט.

על הרב ישראל יפרח יש גם טענות קשות ביחס למזג השיפוטי. עורכי דין וטוענים רבניים מתארים דיונים עם צעקות, השפלות למתדיינים ולבאי-כוחם, ועוד. אחד מהם סיפר למקור ראשון: "הוא צועק, מבזה, לא ראוי בכלל. התמיהה היא לא על המינוי שלו לעליון, אלא על העובדה שעדיין לא העיפו אותו מהמחוזי". טוענת רבנית אחרת התבטאה: "הוא לא ראוי בכלל לכהן כדיין, ובטח שלא בבית הדין הגדול. הוא מתנהג כמו אחרון ה'ערסים' בשוק".

אבל עיקר הטענות ביחס למזג שיפוטי בעייתי במיוחד מופנות כלפי מועמד נוסף: הרב אברהם שיינפלד. עורך דין בכיר סיפר למקור ראשון: "יש נגדו עשרות רבות של תלונות רשמיות שהוגשו לנציבות תלונות הציבור על השופטים. יש תלונות על השתוללות באולם, על סיטואציות שבהן הוא מסלק את עורכי הדין או את אחד הצדדים, ועל ניהול משא-ומתן מאחורי דלת סגורה עם אחד הצדדים, בניגוד חמור לחוק ולהלכה".

תחקיר של מרדכי גילת שפורסם לפני מספר חודשים ב'ישראל היום' חשף חלק מהשערוריות באולמו של הרב שיינפלד: איומים על אחד הצדדים (בדרך כלל האישה) או בא-כוחו; השתלחויות בעורכי דין (למשל: "אתה טיפש, אתה טיפש מטופש!"); העצמת טענות אחד הצדדים בנוכחות הצד השני ועוד כהנה וכהנה. ליאת (שם בדוי), שניהלה הליך גירושין מול ההרכב של הרב שיינפלד, מספרת למקור ראשון: "בעלי איים עלי במספר הזדמנויות: 'תכיני צוואה, צריך להכין להוריד עלייך גרזן', ושוטר שהגיע לבית אפילו העיד שהוא ראה אותי יושבת פצועה. הרב שיינפלד לא אישר לי להחליף את המנעולים בבית למרות שאנחנו חיים בנפרד זמן ממושך, ואני חוששת לגורלי. הדיין אמר לי: 'אם תחליפי מנעולים אני אתן לו אישור לפרוץ לך את הבית'.

"כשהתלוננתי על האלימות הוא אמר לי 'אל תגזימי, תפסיקי לרכוב על הגב של הבעל שלך'. במהלך הדיון הוא צורח ודופק על השולחן, הוא כמעט לא נתן לעורכת הדין שלי לדבר. בקשות שהגשתי לפני חודשיים לא נענו, אך בקשה שבעלי הגיש נענתה אחרי יום אחד. הוא ביטל לבעלי את ההשתתפות בהחזקת הבית בדיון במעמד צד אחד מבלי ליידע את עורכת הדין שלי. הרב שיינפלד מנסה בכוח להכריח אותי למכור את הבית למרות שאני חיה עם ילד קטן וילדים גדולים בבית הזה ואין לי לאן ללכת. הדיונים אצלו מתנהלים מקסימום 10 דקות ואז הוא צועק ומפסיק את הדיון. כשהוא יושב בהרכב הדיינים האחרים שותקים כמו דגים. אף אחד לא מתערב לו בדיון".

הרב שיינפלד ספג ביקורת קשה גם מנציבת תלונות הציבור על השופטים לשעבר טובה שטרסברג-כהן, אך במערכת בתי הדין אף אחד לא חשב ברצינות לעשות משהו עם התלונות. ארגון מבוי סתום מוביל את המאבק כנגד מינויים של דיינים שאינם ראויים. הארגון קרא לציבור לבוא ולהפגין בזמן ישיבת הוועדה, אך בינתיים נודע שהישיבה שנועדה למחר נדחתה.

אחרי כל זה, חשוב לציין שבבתי הדין יושבים גם לא מעט דיינים איכותיים העושים עבודת קודש. הוועדה עתידה לבחור שישה או שבעה מבין המועמדים הבאים: הרב משה אביטן; הרב אברהם שיינפלד; הרב אליעזר איגרא; הרב נחום גורטלר; הרב אליהו היישריק; הרב ישראל יפרח; הרב אוריאל לביא; הרב בנימין לוי; הרב נחום פרובר והרב חיים יהודה רבינוביץ.

בעבר היה בית הדין הרבני הגדול מוסד מכובד שכלל את גדולי התורה הבולטים ביותר: הרב קאפח, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה, הרב אלישיב, הרב ולדנברג, הרב ישראלי, הרב שפירא ועוד. לאור זאת הפיחות ההולך וגובר במעמדו מצער. חשוב גם לציין שמעולם לא מונה לבית הדין הגדול דיין החובש כיפה סרוגה. התקווה היא אפוא שהוועדה תשכיל הפעם לבחור במועמדים ראויים.

הרב פרובר נמצא כמעט בדעת יחיד. מנהל בתי הדין הרבניים הרב שלמה דיכובסקי שישב שנים ארוכות על כס השיפוט בבית הדין העליון, כתב במפורש: "אציין שהשימוש במהרשד"ם למניעת כפיית גט במקום שהבעל מתנה את הסכמתו הוא דבר שעלה רק בשנים האחרונות. נער הייתי וגם זקנתי, ובכל 12 שנות ישיבתי בביה"ד האזורי ו-20 שנות ישיבתי בבית הדין הגדול - למעט עד לפני זמן קצר יחסית - לא הסתמכו גדולי הדיינים לדורותיהם על שיטה זו. כאשר הגיעו לכפייה לא התחשבו כלל בתנאים שמתנה סרבן הגט... אדם המחויב בגט אינו יכול להתנות תנאים למתן גט כדי להיפטר מחיוב המוטל עליו לפי הדין". לידי מקור ראשון הגיעו עוד ארבעה פסקי דין שניתנו לפי עיקרון דומה.

הרב פרובר גם מצריך שהוכחת אלימות מצד הבעל תהיה על-פי דיני עדות מלאים על-מנת לחייבו בגט, בניגוד לדעת רובם המוחלט של פוסקי זמננו. כך לדוגמה בתיק שבו האישה התלוננה על אלימות קשה פסק הרב: "האישה ניסתה להוכיח את טענתה על אודות אלימות הבעל באמצעות עדותו של שכן ששמע את צעקותיה ההיסטריות שהעידו על מצוקה רבה. ביה"ד לא נותן משקל לעדות זו משום ששכן נוסף, שלטענתו היה בקשר טוב עם בני הזוג, העיד שלא שמע צעקות" [פס"ד 311698393-21-2]. וגם: "העילה לחיוב במתן הגט היא אלימות הבעל כנגד האישה, ואם כן ברור שההוכחות לאלימות הבעל חייבות שיהיו הוכחות שעל-פי דין תורה הן הוכחות קבילות שהבעל היכה את אשתו. הנה ידוע שההוכחות הנצרכות על-פי דין תורה, וההוכחות הנצרכות על-פי הדין האזרחי רחוקות זו מזו... שעל-פי דין תורה צריך שיהיו עדים גברים זרים ולא קרובי משפחה".

וכאן אנו מגיעים אל הנקודה: התביעה המוצדקת מרבנים נכונה ומוצדקת פי כמה כשמדובר בדיינים. בניגוד לרבנים, את הדיינים האזרח אינו יכול לבחור. כשהוא נזקק לשירותיהם ברגעים קשים בחייו הוא עומד חסר אונים לגמרי, ולכן לאיכות האישית ולתודעת השירות של הדיינים שהמערכת ממנה יש חשיבות מכרעת. פגם בתפקודו של הדיין הוא בלתי נסלח. חוט השערה שבין משפט למשפח עושה את ההבדל בין קידוש השם לחילול השם שעליו אין כפרה.

בבוקר שישי, אמורה הייתה להתכנס הוועדה לבחירת דיינים כדי לבחור שישה דיינים חדשים לבית הדין הגדול בירושלים. לא ניתן להפריז בחשיבות המינויים הללו למעמדם של בתי הדין. השאלה היא האם יעקב נאמן, משה גפני, עתניאל שנלר ושאר חברי הוועדה למינוי דיינים מבינים שאחרי כל הדילים והאינטרסים הפוליטיים יש דיינים שפשוט לא יכולים לקבל את התפקיד הרם.

את העילות לפסילה צריך לחלק לשתיים: דיינים עם אג'נדה הלכתית שאינה מתאימה לצרכים של הדור, ודיינים עם בעיה קשה במזג השיפוטי. הישיבה נדחתה למועד אחר.

אחד המועמדים הבולטים הוא הרב נחום פרובר מבית הדין הרבני בתל אביב. על-פי עדויות הבאים עמו במגע, הרב פרובר הוא תלמיד חכם מובהק, בעל ניסיון עשיר ומזג שיפוטי מצוין. יחד עם זאת, אם התפיסה ההלכתית שלו תזכה לדריסת רגל בבית הדין הגדול תהיה זו בכייה לדורות. בפסקי הדין שלו העלה הרב פרובר מן האוב את המהרשד"ם (רבי שמואל בן משה די מדינה, בן המאה ה-16, מגדולי פוסקי סלוניקי). בעקבות פרשנות שנויה במחלוקת לתשובה שלו, הגיע הרב פרובר למסקנה הלכתית מרחיקת לכת שפוגעת קשות ביכולת ההתמודדות של בתי הדין עם בעלים המעגנים את נשותיהם: לשיטתו, כשבעל מעגן מתנה את מתן הגט בתנאים כלכליים או אחרים, בית הדין מנוע מלהטיל עליו סנקציות - גם כשעל-פי ההלכה יש לחייבו בגט.

לדוגמה, בפסק דין 043255082-27-1 נמנע הרב פרובר מלחייב בגט אדם שחי בנפרד מאישתו במשך 18 שנה (!), רק בגלל דרישתו לקבל רטרואקטיבית את כספי הביטוח הלאומי שהאישה קיבלה במהלך השנים. וכך פסק: "הבעל צודק בטענתו... כל זמן שלא מסכימה האישה לדרישתו הרי היא זו שמעגנת את עצמה, ולא הבעל הוא זה שמעגן... לכן ביה"ד מסיר את החיוב שהוטל על הבעל לגרש".
במקרה אחר הבעל חי כשנתיים בנפרד מאשתו, עבר לגור עם בת זוג אחרת, אך משך את הגט בתביעה למילוי דרישותיו הכספיות. הרב פרובר פסק שאמנם "יש לקבל את טענת בא כח האשה כי הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, ויש לחייב את הבעל בגט כמופיע ברבנו ירוחם..." אבל: "המעכב בפועל את הצדדים מלהתגרש - זאת טענת בא-כוח האישה שמגיעות לאישה זכויות מהבעל על-פי 'חוק יחסי ממון', אולם זכויות אלו... לא מגיעים לאישה על-פי דין תורה. והנה כבר כתבנו והוכחנו בכמה פס"ד כי אף במקום שהבעל חייב לתת גט, אם הבעל מוכן לתת את הגט אלא שמבקש לקבל ברכוש ובזכויות את כל מה שמגיע לו על-פי דין תורה והאישה מסרבת, אין לחייבו בגט ויש לעכב את החיוב" [פס"ד 054331665-21-1].

הביקורת על הרב פרובר אינה אישית. בקרב הלמדנים הליטאיים קיים הרי תחביב ידוע למצוא מפעם לפעם חומרה נידחת של ה"כתב סופר" בהלכות טוחן בשבת (לדוגמה), ולהפוך אותה בתהליך זוחל של כמה שנים לאחד מעיקרי האמונה. כך לדוגמה קרה עם חומרת "צומת הגידים", שדורשת מהאברכים הליטאיים משכורת נוספת כדי לממן את העוף לשבת. בעיניי זה לגיטימי לגמרי, כי הלמדן צריך להיות נאמן למסקנה התורנית שלו מהסוגיה שלמד, ואם זוהי האמת התורנית שלו הוא צריך ללכת איתה עד הסוף. אבל למדנות לחוד ודיינות לחוד. על כס השיפוט השיטה הזו פשוט לא עובדת. רבותינו הראשונים לימדונו שבדיני ממונות אין מקום ל'חומרא', כי בסכסוך ממוני בין שניים "כל קולא לראובן היא חומרא לשמעון". ואם כך הוא בדיני ממונות, בדיני משפחה על אחת כמה וכמה. הבעיה היא שהאינטרסים הפוליטיים גוברים, והוועדה הממנה טרם הפנימה את העובדה שעל-מנת לשמר את הרלוונטיות של דין התורה לעם ישראל היא חייבת להתנתק מהסחרור של חלק מהלמדנים החרדים-האשכנזים. בראייה ממלכתית פשוט אין מקום לגישות הללו.

ואחרי כל זה, לא ניתן להתעלם מהביקורת הנוקבת. קשה להתמודד עם הטענה שהחרדיזציה שעברה על הרבנות הפכה חלקים ממנה למנגנון מסואב של ג'ובים, שלא רואה בתפקידו שליחות ומחויבות ציבורית. קשה להתעלם מהחוויה של ישראלים רבים שהרוח היהודית שבמחוזותיהם הפכה לאינדוקטרינציה בגרוש; שגילוי השכינה הומר בדקדקנות יראה וחסרת השראה, "שבני אדם שאינם מסוגלים להגיע אל קרסולי הרעיון החלו לנשק את כפות רגליו של הפסל", כפי שכתב פעם עזריאל קרליבך; מהתחושה שהרבנים שהישראלי הממוצע פוגש מתעניינים בעיקר בגופות ובכרס (הפגנות על קברים וכשרות); ושהרב הוא לא תמיד "מלאך ה' צב-אות" שתורה יבקשו מפיהו, אלא עוד אינטרסנט שנאבק על נתח בעוגת המשאבים הציבורית.

האבסורד הוא שלרוב מתקיים יחס הפוך בין רמת ההשקעה בקהילה לבין רמת השכר. דווקא רבני בתי הכנסת, היישובים והגרעינים התורניים, המשקיעים מעל ומעבר, לא תמיד מוכרים על-ידי המערכת, כשמסיר הבשר נהנים בעיקר הרבנים ה'רשמיים' שמונו בדילים פוליטיים מפוקפקים, ושלא תמיד מחויבים לקהילותיהם. יש לי דוגמאות קונקרטיות מקוממות במיוחד, ואולי באמת זה הזמן להגדיל את כוחה של הרשות המקומית בוועדה לבחירת רב מקומי, כפי שההלכה מחייבת למנות פרנס בהתייעצות ובהסכמת הציבור. כך כתוב בגמרא (ברכות נה ע"א): "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור". אבל זה כבר נושא לטור אחר.