חורבן הבית השני

התביעה הפלילית האחרונה כנגד השוטרים האלימים מעמונה מתנהלת כעת בבית המשפט השלום בירושלים. קובי קמר, עורך דינו של השוטר מוטי מהגר: "אם צריך להרביץ להם - גם בלי שתקפו אותי - עם אלות, אני חושב שזה לגיטימי"

ואם כבר דיברנו על עמונה ועל אומנות המניפולציות של עורכי הדין, אי-אפשר שלא להתייחס למשפטו של מוטי מהגר. אחת ההמחשות הקשות שנצרבו בתודעה הישראלית לטראומת עמונה רשומה על שמו. בסרטון המפורסם שהוקרן בכל כלי התקשורת נראה מהגר פורץ דרך החלון לבית בו ישבו נערים רבים בסלון כשהם משולבי ידיים. לאחר שנכנס פנימה, שלף מהגר את הטונפה שלו [אלה מיוחדת עם ידית, שנחשבת לנשק קטלני במיוחד באומניות לחימה מזרחיות] והחל להלום ללא רחם על ראשיהם של הנערים תוך סיכון חמור לחייהם ולשלומם.

בארגון זכויות האדם ביש"ע עמלו רבות על-מנת לאסוף ראיות ולהעמיד לדין את השוטרים הפורעים. זה לא היה קל, כי המחלקה לחקירות שוטרים גררה רגליים והסכימה להגיש כתבי אישום רק במקרים נדירים. נכון להיום, מהגר הוא השוטר האחרון שכנגדו מתנהלת היום תביעה פלילית בבית המשפט השלום בירושלים [ת"פ 5812-08].

לדיון שנערך לאחרונה הוזמן מומחה, שהיה אמור להעיד על הפרמטרים המקצועיים וההנחיות לשימוש באלת 'טונפה' במשטרת ישראל. תמליל הדיון, שנערך בדלתיים סגורות, שוחרר לכתבים. ביקשנו אותו כדי ללמוד על הנחיות המשטרה בנוגע לשימוש בטונפה, והופתענו לגלות שבמשך כל הדיון המומחה ולא הצליח כמעט לפתוח את הפה.

היה זה יומו של עו"ד קובי קמר, בא-כוחו של מהגר, שבאחת הכתבות במעריב תואר כ"עושה צרות מקצועי בבית המשפט בירושלים". אם היה מקום על הגליון הייתי צריך להעלות את שישים ושלושה עמודי התמלול של הדיון, שנוהל על-ידי קמר כמופע סטנד-אפ מושלם. האסטרטגיה של האיש הזה היא לעשות "one men show". כדאי להתרשם מההתנהלות שלו מול התובעת [עו"ד ליאורה נהון מהמחלקה לחקירות שוטרים] והשופט [דב פולוק], ומהמאמץ האגרסיבי שלו לצמצם למינימום את הנוכחות שלהם באולם.

נהון רק פותחת את הפה לבקש להעלות את העד המומחה, וקמר מתפרץ כנגדה: "אני לא מבין את האלימות שאת משתלטת פה על המקום. אני קמתי לדבר, את מתפרצת, משתלטת, לא נותנת לי לדבר, גם עכשיו את לא נותנת לי לדבר ואני נאלץ להרים את הקול. אני מבקש ממך לתת לי לומר את דברי בנחת". קמר דורש מהשופט שלא לקבל את עדותו של המומחה.

התובעת מנסה להתעקש שהעד שהובא במיוחד לדיון יעלה לדוכן, וקמר קורא: " לא יאומן מה שקורה פה, אני חי בסרט משפטי הזוי לגמרי. אדוני זה סגנוני וכך אני רוצה לומר", כשהשופט מנסה להרגיע אותו הוא קורא:" אני לא משתמש בשפה לא נאותה ואני לא מסכים לקבל הערות לא במקומן. אני מרגיש שאני חי במשפט הזוי לאור טענת התובעת . זה עניין משפטי הזוי מה שהיא טענה. אני מסתכל על כתב האישום, קודם כל אני מבקש לומר שבפתח דבריה חילקה לי הגברת ציונים ואני מבקש ממנה שתחזור בה ותפסיק לפגוע בי. לא התנהלות ולא צורה ולא שום דבר ולא ממנה אלמד. שתטען עניינית ובצורה מכובדת, וכשהיא תראה את הפרוטוקול היא תראה על מה אני מדבר"

ובהמשך: "חברתי נוהגת אלימות, מספיק כבר, זאת אלימות מה שאת עושה.. די, החוצפה שלך כבר עוברת כל גבול... תני לי לדבר, אל תוציאי אותי מהכלים". אני מנסה לקרוא שוב ולהבין על מה ולמה יצא קצפו על "חברתו", אבל זהו בדיוק הקטע, שכן בין ההשתלחויות שלו בליאורה נהון - התובעת המסכנה כמעט ולא מדברת.

כשקמר נדרש להציג את הנרטיב שלו, הוא לא מתבלבל למרות שמדובר בתיק עם הוכחה מצולמת קשה: "בנסיבות הסכנה שבה הוא היה, ולאור התקיפות שחווה, ולאור הבעיטות שספג וכדי לבצע את משימתו בלי הפרעות שכללו סכנת חיים ואלימות, הוא נאלץ גם להשתמש באלה". קמר אף טוען שמהגר כלל לא פגע באף אחד מהמפגינים באלה, וגם "אם פגע, זה היה רק ברגליים".

כשהשופט מנסה להעמיד אותו מול העובדות, קמר מפעיל כלפיו לחץ אישי: "למיטב ידיעתי, אדוני הוא היחידי שפסק לטובת תובע כלשהו מהמתפרעים בעמונה. כל התביעות נדחו ויש לפני את פסקי הדין".

את התובעת הוא לא מפסיק לתקוף: "בסדר, זה הפרמטרים של מח"ש, כל הכבוד לכם, אתם מחנכים יפה את השוטרים ככה, אתם מרפים את ידיהם ואתם נותנים לגיטימציה לפורעי חוק שקיבלו חנינה כללית על-ידי הלובי הימני בממשלה. זה נפלא, אנחנו חיים במדינה נהדרת, נהדרת. מצפצפים על חוקים של מדינה, פוגעים בחיילים, זורקים עליהם חומרים כימיים.. אני חי במדינה מוזרה מאוד". וגם "השקרים של המתלוננים, והעיתוי, והתכסיסים שהם עשו, ותיאום הראיות, הכל כבר נמצא בתוך התיק... זה אנשים גסי לב וציניים ברמה שלא תתואר".

כשנהון מנסה לרסן אותו בטענת "אדוני, המקום הזה הוא לא במה להתבטאויות פוליטיות, אידיאולוגיות", הוא מעיר גם כלפיה הערות אישיות: "את סותמת פיות, בואי לא נדבר על אידיאולוגיות, אני לא שמאלני ואת דתייה אבל זה לא קשור בכלל. זה לא קשור בכלל, אני מדבר כבן אדם, כבן אדם זה חורה לי ".

השופט פולוק מאבד את הסבלנות: " זה המצב, אני רוצה להודיע לשניכם שאם יהיה המשך של השיחות ביניכם בצורה כזאת והתעלמות מבית המשפט, אני אעשה משהו שאני לא עשיתי בשש עשרה שנה, אני אתחיל להטיל הוצאות אישיות על כל צד וצד", אבל זה ממש לא עוזר לשנות את האוירה.
אחרי ארטילרית הריכוך מגיע קובי קמר לעניין, ולא מהסס להצדיק את האלימות של מרשו: "אם אני צריך להרביץ להם - גם בלי שתקפו אותי - עם אלות, כדי להעיף להם את הידיים שלובי הזרוע ולתת להם דרבון להפחיד אותם כדי שיקומו ויצאו מהמקום, אני חושב שזה לגיטימי, אני חושב שבגלל זה נותנים לך אלות".

מה יהיה בסופו של התיק הזה, והאם האלימות המשטרתית הקשה תרוסן בעקבות התביעות? אין לדעת. מקור ראשון ימשיך לעקוב.

ועוד הערה בשולי הדברים: למרבה הצער, המחדל כאן הוא גם של חלקים מההנהגה ביש"ע. הגווארדיה הוותיקה לא השכילה להפנים את האתגרים שמזמן שדה הקרב הפוליטי המודרני. אנו שומעים מסביב המון מלל יחצ"ני ושיח שיווקי בגרוש, אבל הניהול האסטרטגי של יש"ע הוא ניהול של low tech. יש בו משהו אנאלוגי, מיושן, שמזכיר בתי אריזה לתפוזים של ג'אפה משנות השישים. 'עוד דונם ועוד עז' זה חשוב, אבל האם מישהו מנסה לחשוב על השרידות של הדונם והעז? הבג"ץ על עמונה הרי לא התחיל היום. הוא מונח על שולחנה של ביניש כבר מ-2008. אז היכן היו המבוגרים האחראים עד עכשיו?

ולא שחסר בהתיישבות כסף. אם רק פרומיל מתקציבי הפיתוח של המועצות ביו"ש היו הולכים למערך משפטי אפקטיבי לעניין הוכחת רכישת המקרקעין ולארגונים חוץ פרלמנטרים נשכניים שיתנו 'פייט' לקרן החדשה לישראל, ההתיישבות לא הייתה מוצאת עצמה היום מנהלת קרבות מאסף לפני בג"ץ.

אלא מה, כשמנסים לברר קצת יותר לעומק את הפרטים מגלים שהעובדות, אפעס, לא ממש מסתדרות עם הסיפור הנוגע ללב שתיארו מיכאל ספרד והפרקליטות. לידי מקור ראשון הגיעו מספר מסמכים חשובים שמשנים את כל התמונה. הראשון הוא תצהיר משפטי שעליו חתום חאלד אניס מהכפר סילוואד היושב צפונית לעפרה. ואלו העובדות שעולות מהתצהיר:

חאלד אניס נולד ב-1970 בכפר סילוואד, ובבגרותו עסק בתיווך מקרקעין בין מוכרים פלשתינים לקונים יהודים. אחת העסקות הגדולות שלו הייתה בגבעה הנקראת "חרבת אל מזרע" בגוש 21, להלן "עמונה". אניס תיווך בין בעל הקרקע הרשום, סלים סלימאן אל חאמד, לבין תושבי היישוב עפרה בנוגע לרכישת קרקעות עמונה. תושבי סילוואד ביקשו מחיר גבוה על הקרקע, ובנוסף דרשו מאנשי עפרה שיבנו להם מנהרה מכביש 60 אל הכפר, וכן מגרש כדורסל גדול בלִבו של הכפר. העסקה נחתמה ונסתיימה בשנת 1995, לפני העלייה לקרקע של גרעין עמונה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לממצא החשוב: אניס מצהיר בכתב ידו ובחתימתו שאנשי עפרה באו לקראתו והסכימו ש"מאחר שקיים חשש לחיי כל המעורבים הפלשתינים באם דבר העסקה ייוודע, יימנעו אנשי עפרה מרישום הזכויות בקרקע בשמם, אך יתפסו בה חזקה ויעשו כל שימוש שימצאו לנכון, לרבות בנייה, ואנשי הכפר לא יתנגדו לכך" [ציטוט מסעיף 7 לתצהיר].

אניס גם מצהיר: "אנשי עפרה עמדו בכל התחייבויותיהם, ובפועל עשו שימוש בקרקע מאז ללא כל התנגדות של אנשי הכפר". מאוחר יותר נאלץ אניס לעזוב את הכפר בעקבות התקפה פיזית קשה מצידם של פעילי התנזים ברשות הפלשתינית. מאז, הוא כותב, "עברתי לגור בישראל". עורך הדין אשר בפניו חתם אניס הוא לא אחר מאשר דודו רותם, כיום חבר כנסת המכהן כיושב-ראש ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת.

בנוסף, בידינו מסמך בערבית הכתוב בכתב ידו ובחתימתו של אחד מבעלי הקרקע המקורי, ובו הוא מצהיר על קבלת התשלום על הקרקע עם פירוט הסכום. בנוסף יש גם "הסכם למכירת אדמה" שעליו חתומים המוכרים הישירים, ובו מפורטים גבולות החלקה וההסכמים שעליהם הוסכם בעסקה; ועוד מסמך שבו המוכר מאשר קבלה של יתרת התשלום על ה"קרקע בעמונה".

את נציגת המדינה המסמך הזה לא הרשים, שכן בעקבות המהפכה של טליה ששון, הקו המנחה של הפרקליטות הוא לא לחלק בין "דאורייתא" ל"דרבנן". היישובים הלא מוכרים כולם עולים לגדר "בלתי חוקיים" ודינם כליה. לא משנה אם הסיבה היא העדר החלטת ממשלה, תב"ע לא מוסדרת, העדר היתרים או בנייה על קרקע פרטית. עו"ד אופק הזכירה את דוח טליה ששון, והפטירה ש"המאחז לא מורשה, כי מעולם לא התקיימה החלטת ממשלה".

שחקן א' – התובע, מיכאל ספרד מארגון 'יש דין'. עורך הדין ספרד הוא חובב ציון ותיק. הגולגולת המרשימה ביותר התלויה על חגורתו שייכת לחורבן עמונה המדמם ב-2006, שהתחיל מעתירה שלו. אבל היא רק אחת מיני רבות. רוב חייו הבוגרים של ספרד עברו עליו במלחמה מרה ועיקשת בהתיישבות יהודית: ביהודה ושומרון, בנגב ועוד. ארגון 'יש דין' שבמסגרתו הוא פועל, המשומן בידי הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי, הוא אחד הכלים הקטלניים במסע הכיבושים המשפטי של השמאל הקיצוני בישראל.

בפתח הדיון מאריך ספרד לבאר שהמקרה של עמונה חמור במיוחד. הוא מצביע על שורה של פלשתינים שיושבים בקהל ופונה לשופטים בהתרגשות: "יושבים פה אנשים שאדמתם נגזלה! האדמות הללו הן אדמותיהם. הם חרשו אותן עד שהמתנחלים השתלטו עליהם. יש לנו תיקים של אנשים שהלכו לעולמם לפני שבית המשפט נתן להם סעד. מתי ישיבו להם את הגזלה? אחרי שהם ימותו?"

שחקנית ב – נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, היושבת בראש ההרכב יחד עם אסתר חיות וחנן מלצר. ביניש מוכוונת מטרה, ומחליקה כמעט ללא התנגדות במגלשה הרטורית של בא כח העותרים. ספרד טוען שהמדינה אינה יכולה לטעון שפינוי המאחזים תלוי במשא-ומתן המדיני, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שמדובר בעבירה פלילית של גזל שלמדינה אין אפשרות להלבין אותה, והשנייה היא ש"איזה שיח מדיני בכלל מתנהל עכשיו?". ביניש מחרה מחזיקה אחריו: "גם התירוץ של ההקפאה מוצה מזמן. אי-אפשר לטעון שלא מפנים בגלל המשאבים שנדרשים לשמירת ההקפאה".

רשות הדיבור עוברת לשחקנית ג': נציגת המדינה, עו"ד חני אופק ממחלקת הבג"צים. אופק לא מקלקלת את ההצגה, ורק מציעה לשופטים לראות גם את "חצי הכוס המלאה, שכן המדינה לא מתנערת מחובתה לאכוף את הדין, כך שלומר שהמדינה לא עושה כלום זו אמירה לא נכונה ולא הוגנת". נציגת הפרקליטות מסכימה "להידרש לסוגית" הריסת עמונה בתוך שישה חודשים. "רוח המפקד" הפכה אצל חני אופק להוריקן.

אז נכון, מדובר בקרוב לחמישים משפחות החיות ביישוב חי ותוסס, שיושב על הקרקע כבר למעלה מחמש עשרה שנה. בעמונה מתגוררים גם חקלאים המעבדים מטעים גדולים בסביבות היישוב, ובמקרה של חורבן לרוב המשפחות אין ממש לאן ללכת. מה שהן יעברו לא יהיה שונה מהותית מהחורבן האישי והקהילתי שעבר על מגורשי גוש קטיף, למעט העובדה שפה לא יהיו פיצויים וטיפולים פסיכולוגיים ואתר קראווילות לפליטים. אבל זה לא ממש משנה, כי מבחינה משפטית הסיפור עד כה נראה די פשוט: המתנחלים הגזלנים פלשו לקרקע לא להם, והמדינה בחיוורונה נתנה להם ליהנות מפירות העושק במשך חמש עשרה שנה. זהו גם הנרטיב שרץ בתקשורת. כך מכירים אותו כל הכתבים המשפטיים, וכך מציגים אותו הפלשתינים העותרים, הפרקליטות והשופטים.

אבל אז הפתיע נציג עמונה: שחקן ד' במחזה, עו"ד ירון קוסטליץ ממשרד עו"ד יעקב וינרוט. קוסטליץ הגיש מסמך רשמי משנת 2002 של שר הביטחון דאז בנימין בן-אליעזר ועוזרו לענייני התיישבות עמיקם סבירסקי. המסמך מפרט את רשימת כל היישובים הלא מוכרים בתקופה, וממנו עולה שלאחר בדיקות ודיונים מעמיקים הוחלט במשרד הביטחון לחלקם לארבע קטגוריות:
א. "מאחזים בלתי חוקיים לפינוי"
ב. "רשימת המאחזים העומדים בפני בג"ץ"
ג. "מאחזים להמשך מעקב, עמ"ט, וקידום הליכי תכנון"
ד. "מאחזים שאושרו במהלך השנים על-ידי הדרג המדיני ובהסכמים, להמשך הליכי תכנון"

הנתון המעניין הוא שעמונה רשומה בפירוש בסעיף ד' של המסמך. המשמעות היא שכבר לפני תשע שנים המדיניות המוצהרת של הממשלה הייתה שעמונה היא יישוב מאושר שאמור להתקדם להמשך הליכי תכנון. רק לשם ההמחשה, ליד עמונה ברשימה מופיעים שכונה באלקנה והיישוב כרמי צור. אפילו גבעת הדגן וגבעת התמר באפרת – שנמצאות כיום בלב הקונצנזוס – מופיעות שם בדרג ג', ה"בעייתי" יותר.

קוסטליץ טען ל"דוקטרינת ההשתק המנהלי", שמשמעה הוא שהמדינה לא יכולה לקבל החלטה מנהלית הנוגעת לחייהם של אזרחים המסתמכים עליה ולאחר מכן להפר אותה ולפגוע בהם. קוסטליץ טען עוד ש"המדינה אינה יכולה לדבר בשני קולות". ספרד דחה את הראיות וטען שהמסמך הזה מוכיח שגם "המדינה פושעת". ביניש הסכימה איתו: "יכול להיות שיש להם [=לתושבי עמונה] טענה כלפי המדינה, אבל זה סיפור אחר, וזה לא בהליך הזה".

הרושם היה שביניש הגיעה לדיון עם פסק חתום בכיס, שמורה למדינה להיערך להריסה מיידית של עמונה. בסוף הדיון היא רשמה על דף את החלטתה והעבירה אותה לעיונה של אסתר חיות. חיות לא הסכימה עם פסק הדין והתלחשה עם ביניש בנוגע לתיקונים שהיא מציעה. ביניש נטלה דף חדש, ובפסק המתוקן אישרה את עמדת הפרקליטות. בשורה התחתונה, בעוד חצי שנה הפרקליטות אמורה להגיש תאריך להריסה של עמונה. עמונה קיבלה הארכה קצרה לפני ביצוע גזר הדין, אך שעון החול החל לפעול.

כזכור, ב-28.02.2011 כינס ראש הממשלה בנימין נתניהו ישיבה בנושא היישובים הלא מוכרים ביו"ש. מסקנות הישיבה היו שהממשלה תפעל להסדרת היישובים שהוקמו על קרקעות מדינה ולהריסת היישובים שהוקמו על קרקעות פלשתיניות. המציאות היא שמיכאל ספרד, יחד עם הפרקליטות ודורית ביניש, להוטים לקדם במהירות את ההריסה של עמונה, ששייכת בראייתם לקטגוריה של יישובים שקמו על קרקעות פלשתיניות.

במשקפיים של צדק והגינות זהו עוול מובהק, שכן קרקעותיה של עמונה נרכשו כדת וכדין, גם אם המחווה ההומניטרית של הרוכשים כלפי המוכרים גרמה לכך שהרכישה לא נרשמה לפי הספר. זהו בדיוק המקום שבו אמור להתערב הדרג המדיני. הבעיה היא שהרקורד של הדרג המדיני בכל מה שנוגע להפרדת רשויות ולמשילות הוא רע מאוד. האם יימצאו לנו בממשלה בעלי חוט שדרה שיאזרו עוז להתערב ולרסן את תאוות הפרקליטות? האם נחזור למוראות הטראומה של אירועי עמונה או שמישהו ישכיל לתת לשפיות לנצח?