"חמולות של מרוקאים אגרסיביים"

שלושים שנים עברו מאז ההתבטאות האומללה של גולדה מאיר, "הם לא נחמדים", שהייתה חלק מרכזי במהפך הגדול שהוביל לנפילתה של מפלגת העבודה, ונראה שמנהיגי מפלגת העבודה לא למדו את הלקח של המהפך. מפלגת העבודה שוב מוכיחה לציבור שהיא לא רלוונטית ושאין קשר בין ההצהרות ה"מכובסות" והיפות שלה, לחלקים האפלים שעדיין קיימים במפלגה ומרימים את ראשם לעיתים קרובות.

ההצהרות האומללות של עמרם מצנע נגד עמיר פרץ מוכיחות לנו ששום דבר מהותי לא השתנה במפלגה, ושההנהגה שלה ממשיכה לסכל כל שינוי או רפורמה במפלגה המפוארת שהקימה את המדינה, ונמצאת היום במצב מתקדם של גסיסה. גם במידה שעמיר פרץ אכן מעורב בשחיתות, אין מקום להתבטאויות הגזעניות של מצנע, ואם מצנע היה באמת מנהיג הוא היה מספיק הוגן כדי להיאבק בתופעה בדרכים לגיטימיות, ולא באמצעות השחרת ציבור בוחרים שלם. מצנע הוא לא היחיד שחטא בהתבטאות גזענית כלפי המזרחים, כשרק לפני מספר חודשים נחשפו אמירות דומות של הרצוג, שכינה את עמיר פרץ "מרוקאי אגרסיבי" בפני השגריר האמריקני.

ההשפלה הזאת וההשחרה הזאת של כל הציבור המזרחי על-ידי מפלגת העבודה, היא זאת שהובילה למהפך הפוליטי הגדול שהתחולל פה בסוף שנות ה-70, והיא גם זאת שהיום פוגעת במחנה השמאל כולו, ודוחפת את האזרחים לזרועותיו של הימין.

מפלגת העבודה, שאמורה הייתה להיות מפלגה חברתית של מעמד הפועלים, מצטיירת כמפלגה אליטיסטית הכי פחות חברתית בגלל האמירות האלה של מנהיגיה, ולכן הציבור לא רואה בה אלטרנטיבה ולא יחזור לתמוך בה. זה לא משנה כמה המפלגה ומנהיגיה יתנצלו בפני הציבור המזרחי, כפי שעשה כבר אהוד ברק, כל עוד לא יהיה שינוי מהותי ביחס ובאמירות המיותרות, המפלגה לעולם לא תשתקם והעם לא יחזור לתמוך בה. הפליה היא הפשע החברתי הגדול ביותר, ולא ייתכן שמי שמתיימרת להיות מפלגה חברתית תצמיח אמירות שאין להן מקום בחברה דמוקרטית.

המאבקים החברתיים המוצלחים שהיו בשנה האחרונה מוכיחים שבציבור המזרחי ובציבור בכלל, יש רעב למפלגה חברתית אמיתית שתעזור לחלשים, תיאבק בפערים החברתיים ותייצר חזון מדיני אמיתי. הבעיה היא שכיום אין מפלגה כזאת, ולכן הציבור נאלץ לבחור במפלגות שאין להן חזון ואין להן מדיניות.

מפלגת העבודה הייתה יכולה להיות המפלגה שסוחפת את העם, אבל המאבקים הפנימיים בתוך המפלגה והאליטיסטיות של מנהיגיה אינם מאפשרים לה להפוך לכזאת, והיא נשארת כפי שכינה אותה אחד המתמודדים, הראל מרגלית, "מפלגת לווין", שאין לה שום השפעה בציבוריות הישראלית.

הבעיה של מפלגת העבודה היא שכל המתמודדים על ראשות המפלגה (שמונה מתמודדים על שישה מקומות - דבר שמעיד על הבעיה) מוכנים להקריב את המפלגה למען התועלת האישית שלהם, ואין אפילו אחד שמוכן לשים את טובת המפלגה לפני טובתו האישית.

לפני המפקד הגדול, מפלגת העבודה הייתה במצב של מוות קליני בגלל המכה שהנחית עליה ברק, והמפקד הגדול היה הדבר היחיד המעודד שנתן תקווה לקיומה של המפלגה. ייתכן שאכן היו אי-סדרים במפקד של פרץ, אבל זאת היתממות וצביעות להאשים רק אותו באי-סדרים, בעוד על-פי עדויות, תופעת הארגזים, שהיא פסולה לכל דבר, נפוצה בכל המפלגות ואצל כל המתמודדים בפוליטיקה הישראלית. זה עצוב שמצנע היה מוכן להשחיר שוב את כל המפלגה, וחשוב מכך - סקטור שלם, רק כדי לשמור על עצמו בתמונת ההתמודדות.

מפלגת העבודה נמצאת במצב אנוש והיא לא יכולה להרשות אמירות אומללות כמו של מצנע והרצוג, הפוגעות בראש ובראשונה במפלגה. האליטיסטיות הזאת והגזענות הזאת הן חלק מהדנ"א של מפלגת העבודה, שהורס אותה כבר שלושים שנה. אם המפלגה אי-פעם תרצה לחזור להיות רלוונטית, מנהיגיה צריכים להתנער מאמירות כאלה ולמלא את הייעוד האמיתי של מפלגה חברתית שוויונית. אין לי הרבה ציפיות ממפלגת העבודה שהוכיחה פעם אחר פעם שמנגנון ההרס העצמי שלה חזק יותר מכל צורך חברתי, אבל אולי מישהו במפלגה ישמע את הביקורת וסוף-סוף יחליט להניף שוב את הדגל החברתי האמיתי, ויישם אותו בראש ובראשונה כלפי פנים.

למען הגילוי הנאות - עזבתי את מפלגת העבודה והיום אני שוב שוקל את דרכי הפוליטית.