שוב ושוב אנו שומעים על גדיעת עצי זית של פלשתינים בשטחים. וצריך לומר: אנו יודעים בדיוק מיהם המשחיתים, אנו יודעים מהיכן הם באים, היכן הם מתגוררים, מה הרקע שלהם ומה מניע אותם. אנו יודעים גם לאן זה יוביל. מהצתת מסגדים ועקירת מטעים זה כבר מזמן הוביל, ופעם אחר פעם, לרצח של אנשים חפים מפשע. סתם אנשים שירדו לחלקת השדה שלהם כדי להביא אוכל למשפחתם.

אין לזה הגדרה אחרת. אלה מעשים שיונקים את מניעיהם מהשקפות גזעניות ולאומניות הבזות לכל תרבות אנושית. מבחינה חברתית אין כל הבדל בין צעירי הגבעות שלנו לבין צעירי פלוגות הסער הגרמניות של תחילת שנות ה-30. ואולי אין גם הבדל בין שתיקת החברה הגרמנית האזרחית, שהיססה לפעול נגדם כנדרש עד שנסחפה בגללם למלחמת עולם רצחנית ולפרק השחור ביותר בתולדות גרמניה, לבין שתיקת החברה האזרחית הישראלית, המהססת ונמנעת מלעשות זאת כיום.

בעוד 10 ימים תלך הקהילה החברתית הסובבת את הנוער הזה לבתי הכנסת שלה להתפלל על עוונות ולכפר על חטאים. מסיבות מסורתיות אני לא אהיה עימם, אבל אולי יש מקום שיקומו שם, בבתי הכנסת הללו של ההתנחלויות וההאחזויות לסוגיהן, אנשים ישרי לב ומצפון ויודיעו שעד כאן. שאינם מוכנים יותר להתפלל עם עבריינים מהסוג הזה ושהגיע הזמן להוקיעם מהמחנה, מכל מחנה, ולשולחם לנוע ולנוד בגבעות, בדיוק כפי שקיין נשלח לנדודיו.

כי אם זה לא יעשה, ואם החברה היהודית בשטחים תמשיך לאחוז בידה האחת תפוח בדבש לראש השנה, אך בידה השניה תסתיר גרזן לכריתת עצים, ואם ביום כיפור היא תעטה לבן ונעלי בד, אבל בכיסה תטמין רעלת בד להסתרת הפנים בעת מתקפת מסגדים, לא תהייה לאיש מהם לא סליחה ולא כפרה. ובבוא היום, כשתשאל שוב השאלה מימי פירוק התנחלויות בדרום "למה לא התנחלנו בלבבות", תימסר בקול גם התשובה: כי ראינו את העצים הגדועים, את המסגדים המעשנים ואת הנערים אשר טיפחתם.