"אולי בשבת יזרקו סוכריות" בבית הכנסת. זהו שם של ספר, ספרו של ח"כ
אורי אורבך, המתאר בצורה משעשעת את קורותיו של ילד יהודי-דתי, תרצו מקרית ארבע, מאריאל ואולי מעופרה. אם ג'מיל מחלחול היה כותב אותו, סביר להניח ששמו בישראל היה "אולי ביום שישי יזרקו אבנים מהמסגד". הבדלי תרבות קלים במערב הפרוע של המזרח התיכון. השבוע אשר פלמר ובנו יונתן נרצחו בפיגוע. בפיגוע הזה לא לקחו חלק טנקים, מזל"טים ואפילו לא קלצ'ניקוב מזדמן, פשוט אבן.
אנחנו כל-כך מתוחכמים. כל-כך יודעים להגן על עצמנו. יש לנו כיפת ברזל וטילי חץ ואבוי למי שיעיף לעברנו אטום. והיה אם טיל גראד ישוגר לעברנו אנחנו נגיב תוך 24 שעות (וכמובן במועד ובזמן שיתאימו לנו). אם זה בסך-הכל צרור חולף, אנחנו כבר ננהל מעצר מבוקשים. אבל אם זו אבן? לזה אנחנו לא ערוכים. וכי מה כבר יכולה אבן לגרום? בייחוד אבן תמימה שנזרקת לה ביום שישי.
לפני עשרים שנה נזרקה על אבא שלי אבן בדרכו הביתה לבית חג"י. למחרת הופיעה תמונתו בעיתון נושא את האבן ועליה הקדשה אישית: "זו האבן שנזרקה עלי כדי לפגוע בי. איתה אני בונה לי כאן את ביתי". מאז עברו הרבה מים בירדן, אם היינו אוספים את כל האבנים שנזרקו עלינו, ספק אם הייתה קיימת היום מצוקת דיור בארץ. בינתיים למדנו לשתוק ולספוג, להוריד את הראש ולקוות ל
שלום עכשיו.
פעילות חבלנית לכל דבר! אז הגיע הזמן לשנות. השינוי מתחיל בראש, בחשיבה. שינוי תודעתי שצריך לקבל את ביטויו בתקשורת ובפעולות צה"ל. כמה דיווחים הושמעו עד היום בכלי התקשורת על זריקת אבנים לעבר כלי רכב חולפים? מעט מאוד. וגם אז בניסוח עקום כל-כך המתאר אבנים מושלכות, במקום לשים את הדברים באופן ברור על השולחן "מחבלים השליכו אבנים". כן, האבנים הללו אינן מטח כבוד או פעילות ספורטיבית של זריקת דיסקוס, מדובר בפעילות חבלנית.
ולגבי המישור הצבאי, מה הן הפעולות הננקטות כנגד מיידי אבנים? מישהו שמע עליהם? לאור כמות יידויי האבנים ברור לכל שהן מזעריות ולא משמעותיות. אם זריקת אבן תקבל יחס של פיגוע במקום יחס סלחני של הפגנה סוערת, ייתכן שהדברים ייראו אחרת.
ובנוגע לסוכריות, אולי קצת הגזמתי. הרי בסופו של דבר גם אצל שכנינו יודעים לחלק סוכריות בשבת במסגד. למשל ביום הפיגוע של משפחת פוגל.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
