|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
השופט משה בר-עם והשופטים מרים מזרחי ויורם נועם מבית המשפט המחוזי בירושלים אישררו בעקיפין את המסקנות של מוחמד בכרי בסרטו "ג'נין ג'נין". הקול הצלול הבודד של השופט נועם סולברג לא הספיק על-מנת להכריע את הכף
|
|
השופט נעם סולברג [צילום: בוצ´צ´ו]
|
|
|
|
|
|
|
|
| הקול הצלול של סולברג נותר בודד במערכה. יש שופטים בירושלים, אבל כנראה לא מספיק | |
|
|
|
|
זו הייתה אחת התביעות המקוממות של פלשתינים כנגד צה"ל.
האירוע המדובר התרחש באביב תשס"ב. כזכור, בתקופה זו התמודדה ישראל עם גל טרור אכזרי ורצחני שהיכה בערים ובשווקים במשך חודשים ארוכים. גלי מתאבדים התפוצצו באוטובוסים וברחובות, מסעות הרג של מחבלים זרעו מוות בישובים ופיגועי ירי הפכו את הנסיעה בצירים לרולטה רוסית. לאחר הטבח במלון פארק בנתניה בליל הסדר, והרצח של שלושת דורות משפחת גביש באלון מורה, החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע רחב היקף על-מנת לבער את קִני הטרור במרחבי יהודה ושומרון.
מבצע 'חומת מגן' נוהל כמלחמה לכל דבר ועניין וכלל גיוס מילואים בהיקף חסר תקדים. הקרבות היו עקובים מדם: צה"ל ספר עשרות הרוגים ופצועים בלוחמה בשטחים עירוניים צפופים כשהאויב מנצל באופן ציני את האוכלוסיה האזרחית ופועל מתוכה. הקרב הקשה ביותר התרחש בעיר ג'נין. כוחות שנכנסו לקסבה נקלעו למארבים קטלניים, התמודדו עם מטעני חבלה מורכבים ועם מכשולים ממולכדים, כשהמחבלים פוגעים בהם מתוך האוכלוסיה האזרחית.
לאחר שוך הקרבות, הגישה משפחה פלשתינית תביעת פיצויים גדולה נגד צה"ל, בטענה שיומיים לאחר הקרב הגדול בג'נין ירה טנק של צה"ל שחנה בפאתי העיר בבן משפחתם, קטין כבן 14, והרגו. המשפחה תיארה את האירוע בצבעים פסטורליים. היא טענה שפארס ענאד-זבן התהלך לתומו ברחוב עם אחיו בדרכם למכולת השכונתית, ופתאום, סתם כך ללא סיבה, נורה פארס בידי חייל מ"כוחות הכיבוש" שעמד על צריח טנק שחנה בצומת הכניסה למחנה הפליטים בג'נין, ונהרג.
צה"ל בדק את התלונה וקבע שלא היו דברים מעולם. ביומן המבצעים של החטיבה, שמתעד בשיטתיות כל אירוע ביטחוני בגזרה, לא היה כל אזכור של ירי או של אירוע חריג באותו היום. צה"ל טען בתוקף ששום טנק לא חנה בפאתי העיר באותו היום וכל הסיפור לא היה ולא נברא. נוסף על כך, המשפחה הרי טענה שאחד מאנשי צוות הטנק עמד על הצריח עם נשקו האישי וירה ממנו על הנער, אך ראש מטה החטיבה טען שהתיאור הזה אינו אפשרי, שכן לא ייתכן שבמצב הביטחוני ששרר באותה התקופה היה עומד מפקד טנק חשוף מחוץ לכלי במחנה הפליטים שבו יומיים קודם לכן נהרגו לוחמים רבים. המשפחה התבססה על עדויות בעל פה בלבד ולא הביאה שום צילום רנטגן או הוכחה רפואית אחרת לכך שהבן נהרג מירי כדורי צה"ל.
במהלך המשפט הביא עורך הדין אריאל אררט מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) עדות שנגבתה בידי חוקרים פרטיים מאדם בשם כאמל - בעל חנות מכולת באזור. הוא טען שהאירוע שהצעיר נהרג בו היה התפרעות המונית של כמאתיים צעירים שהסתערו בבלוקים ואבנים על חיילים בצומת, ושההרוג היה בין המתפרעים.
|
|
הטענה שטען שופט בית משפט השלום בירושלים משה בר-עם כלפי המדינה הייתה מדהימה: מאחר שהאירוע לא הופיע ביומן המבצעים, המשמעות היא שלמדינה אין גִרסת נגד לטענות התובעים. לכן היא לא יכולה להוכיח שהאירוע שבמהלכו נהרג המתפרע היה חמור ברמה שמצדיקה ירי בנשק חי והיא חייבת בפיצויים. גורם בפרקליטות טוען שמתן פיצויים למשפחה הוא למעשה הודאה בכך שחיילי צה"ל ביצעו פשע מלחמה חמור, שכן משמעות הפסיקה היא שבית המשפט קובע שחייל צה"ל רצח נער בדם קר. גם את עצם הטיעון של השופט בר-עם הוא אינו מבין: "זה ממש כמו בקלישאה - לך תוכיח שאין לך אחות".
הפרקליטות הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. הערעור נידון בפני השופטים מזרחי, נועם וסולברג. מזרחי ונועם קבעו שיש בתיק מחלוקת עובדתית והחליטו שלא להתערב בפסק של בר-עם, אך דעת המיעוט של סולברג מצביעה על חוסר ההיגיון בפסק של משה בר-עם. שהרי מה עשה השופט בר-עם? הוא קיבל את הגרסה של הפלשתינים ודחה את טענת צה"ל למרות שהחוקרים הפרטיים הוכיחו שהמשפחה שיקרה כשתיארה ירי בדם קר בסביבה פסטורלית וללא שום סיבה נראית לעין [בר-עם אף גינה את המשפחה על השקרים שמופיעים בתביעה]. אך תמוה מכך, בר-עם המציא למעשה גרסה חדשה שלא טען אף אחד מהצדדים. הוא החליט על דעת עצמו שהמחבל נהרג מאש חיילי צה"ל, אך במהלך הפרות סדר מינוריות.
בר-עם העביר את נטל הראיה למדינה ותבע ממנה להוכיח שהירי היה סביר ונדרש. אבל צה"ל לא יכול היה להוכיח את גרסתו כי לטענתו המקרה כלל לא התרחש, ויכול להיות שהמתפרע נהרג בכלל מאש פלשתינית או מסיבה אחרת.
ה'לופ' המשפטי יוצא הדופן של בר-עם הוביל למסקנה המוזרה: העדים של הפלשתינים טענו שהוא נורה מירי צה"ל -> העדר הראיות הרפואיות אינו מעלה ואינו מוריד -> על הצבא מוטלת החובה להוכיח שהירי היה סביר -> בגלל שהצבא טוען שלא היו דברים מעולם הרי שהוא חייב לשלם פיצויים.
הפרקליטות מתכוונת להגיש בקשת רשות ערעור לעליון. צריך להבין שהעברת נטל הראיה במשפט נזיקין מהתובע לנתבע היא מעשה חריג שנעשה רק בנסיבות קיצוניות, ובכלל - חוק הנזיקין קובע שגם המקרים יוצאי הדופן שבהם מעבירים את נטל הראיה לנתבע [טענת "הדבר מדבר בעדו" או "דבר המסוכן"] לא חלים על מדינה. בשורה התחתונה הקול הצלול של סולברג נותר בודד במערכה. יש שופטים בירושלים, אבל כנראה לא מספיק.
|
|
| תאריך:
|
01/10/2011
|
|
|
עודכן:
|
02/10/2011
|
|
יהודה יפרח
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
ירדנה
|
2/10/11 07:33
|
|
|
|
2
|
|
סובול עידן
|
2/10/11 10:54
|
|
|
|
3
|
|
אלטער קרקר
|
3/10/11 18:59
|
|
פנחס ענברי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ומנהל מכון נוישטטר ליישומי השלום במודיעין, מכיר את הנפשות הפועלות ברשות הפלשתינית מקרוב. ענברי הקדיש לנושא שנות מחקר לא מעטות אשר הניבו גם ארבעה ספרים, בהם "הפלשתינים: בין טרור למדינה" שיצא לאור באנגליה. ענברי לא מתרגש מהצפוי אך גם מציע לא להיות שאננים:
|
|
|
|
|
העיתונאי-פרשן בן כספית פרסם טור בגליון ערב ראש השנה (מוספחג, מעריב), שבו התגולל שוב כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. כמעט כל טורו מוקדש לנאום כביכול של נתניהו. רק בקטע הפותח את חלקו הלפני אחרון של הטור, מתכבד בן כספית לציין אגב אורחא: "עד כאן מעשייה בדיונית לחג. כל זה, כמובן, לא היה ולא נברא. כמה חבל. כי זה היה יכול להיות...".
|
|
|
|
|
דפיקות חזקות בדלת. אתה פוקח עיניך, מציץ בשעון ומגלה שהשעה היא שעת עלות השחר. נדמה לך שחלמת, אך הן חוזרות ונשנות בחוזקה הולכת וגוברת. אתה קם תוהה מי זה יכול להיות בשעה מוקדמת כל כך, ובעיניים טרוטות פותח את הדלת.
|
|
|
|
|
הלב הוא איבר חלול שרירי וחזק מאוד. במשך 75 שנות חיים, הלב פועם כשלושה מיליארד פעמים, והוא משגר מדי דקה יותר מחמישה ליטרים של דם. קצב הלב של אדם בריא סובב סביב 65 פעימות בדקה, כאשר במצבים של לחץ פיזיולוגי ומאמץ, הלב מגביר משמעותית את הספקיו, עד פי חמש מן ההספק הרגיל שלו.
|
|
|
|
|
לגמרי במקרה סיימתי, באיחור, לקרוא את הספר "לבד בברלין". בספר (הוצאת-פן, ידיעות וחמד - 2010) המחבר, הנס פאלאדה, רושם בשחור לבן בקווים פשוטים מאד את ה"מיקרו" של החברה הגרמנית. האדם הבודד, האובד, המנסה לצעוק בשקט בדרך משלו, בצורה של חלוקת מודעות לבתים, נגד היטלר ומעשיו המרושעים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דן מרגלית
אם נתניהו אינו כשיר מה זה אומר? שאילו היה צעיר במצבו האישיותי עתה היו דוחים את גיוסו לצה"ל? מונעים את קבלתו ליחידת אבטחה של השב"כ?
|
|
|
|
|
יוסי אחימאיר
ביידן מחצין אינטליגנציה רגשית גדולה (אביגיל..), אך בגלל מחדלו גואה במשמרתו האנטישמיות בקמפוסים  כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
|
|
|
|
|
דרור אידר
האנטישמיות הגואה באוניברסיטאות בארה"ב ביחד עם המלחמה המתמשכת, גורמים לפקפוקים בצדקת הדרך מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
|
|
|
|
|
מתן גולדבלט
מצד אחד, התביעה בבית הדין תשאף לפעול ככל האפשר בשיתוף פעולה עם הרשויות במדינה כדי שימלאו את חובתן (וכך ליישם את עקרון המשלימות). מצד שני ובמקביל, התביעה בבית הדין תישאר ערה לסמכותה...
|
|
|
|
|
איתן קלינסקי
גם אני נמניתי על השואלים מדוע פרשת "מצורע", פרשה לא נעימה, על כל נגעיה הקשים מופיעה ערב חג הפסח חג החרות
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
