לא לבד בברלין

מכיוון שנסעתי הפעם לברלין עם בנותיי, החלטנו שלא ניקח מלון אלא דירה, ושוב יד המקרה שהדירה הייתה לא רק במרכז הקרוי כך: MITTE אלא ברחוב חנה ארֶנדט, פובליציסטית, פילוסופית והיסטוריונית יהודייה משפיעה במאה ה-20. היא זאת שטבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בכל הנוגע לנאציזם כאשר סיקרה בארץ את משפט אייכמן. מן החלון בחדר המרכזי יכולנו להשקיף על "אנדרטת השואה" שקרויה בתרגום עברי "יד הזיכרון ליהודי אירופה שנספו", אנדרטה שנויה במחלוקת שעוצבה בידי פיטר אייזנמן. במשך כל שעות היום המקום הומה תיירים שמובאים באוטובוסים ומהלכים בין גושי האבן החצובים בגדלים וצורות שונים. בינהם מוזיאון וחדרי מידע על המקום וכל הקשור בו.

תהיתי מה האתר הגולמי הזה אומר להם למבקרים. אפשר שמספר התהיות לגבי המשמעות של אבני האתר הוא כמעט כמספר המבקרים בו. לעצמי חשבתי כי לא היה צורך בכל אלפיים שבע מאות ואחת עשרה אבנים כדי להרהר. אפשר היה להסתפק בפחות. גם אם הן מייצגות קהילות יהודיות שהושמדו, זה לא אומר לי דבר. בבקעת הקהילות ב"יד ושם" אני יודע היכן רשומה הקהילה שלי בזדונסקה וולה שהושמדה כמעט כליל, ואולי חמישה אחוזים מתושביה היהודיים נותרו בחיים. כאן במכלול הזה, אני לא מבין כלום. ואולי זאת המטרה כיום. קשה להבין מה קרה ואיך קרה. אבל בהליכה בשבילים שביניהן אין ספק שיש זמן להרהר מה אומר המקום הזה ומה הסמליות שבו וכל אחד יכול למלא את כתם רורשאך שלו לגבי העבר האפל. שמא האבנים הן מצבות לא ליהודים אלא אנדרטת דיראון לעם כגרמני מאובן. שמא המסה הזאת היא העם הגרמני הדורסני שלא היה מפלט ממנו. אולי הוא לא אומר שום דבר כשם שההשמדה לא אמרה שום דבר לגרמנים של אז. הוא אלמוני אין בו שמות של הנספים כנהוג על מצבות, כשם שההשמדה הייתה אלמונית. יש חדרי מידע וסרטים אבל בחוץ ישנה כתובת אחת: העם היהודי באירופה. מין ריק כזה, חלל סביב כוכב לכת אחר, מבוך כזה שאין מוצא ממנו.וגם אם אתה יוצא המבוך נשאר בתוכך...

אך ההזדמנות לתשאול באה לי כאשר ביקר אותנו רודי גראוּזֶה, גרמני בן 41 אשר בהיותו בבית הספר התיכון ביקר בארץ במהלך שלוש חופשות קיץ רצופות, היה בן בית אצלנו וכמובן שהוא מכיר מצוין את מוזיאון יד ושם (הישן). ממנו יכולתי לקבל את הפרספקטיבה הנכונה כיצד רואים מבקרים את המקום הזה. הוא לא מזלזל באלמנט של הרהורים. אבל לשם הרהורים לבד בלא להסיק מסקנות, הוא אומר, לא צריך את האתר הגמלוני הזה. בדיוק מה שאני חושב על "מצעד החיים באושוויץ". ומה שחשוב יותר, הוא מדגיש, כי גרמני שרוצה ללמוד באמת משהו על השואה, כמוהו וכמו רבבות צעירים אחרים, נוסע לארץ ומבקר ביד ושם ובמקום הזה הוא מקבל את המידע ואת התחושה הנכונה. לדעתו ההמונים לא באים לאנדרטה כבודדים, אלא במסגרת סיור בברלין ורוב הסיורים פוקדים גם אתר זה, ככה שזה חלק מסיור כולל בברלין ולא מטרה בפני עצמה.

אגב יומיים לאחר בואנו לברלין בצאתנו מן האכסניה ראינו כוחות משטרה גדולים מקיפים את אתר ההנצחה, שומרים על המבואות ועל הצמתים הסמוכים. על השאלה מה הסיבה לריכוז כוח משטרתי גדול ליד האתר הם העירו תשומת לבנו כי נשיא טורקיה אמור לבקר במקום. אז הנה גם על הנשיא הטורקי נכפה הביקור הזה. אני משער שאילו הייתה בברלין אנדרטה לזכר הקרבנות הארמניים, נשיא טורקיה לא היה מבקר במקום.

רודי מכל מקום לא מתרשם לא מן האנדרטה ולא מקהל המבקרים. יחד עם זאת הוא קובע כי הדור הצעיר צמא לדעת מה קרה ומדוע זה קרה. הוא, אישית, היה צמא והוא הקשה. אז "אמרו לי שלא ידעו (ורודי, שיש לו חוש הומור נפלא, לא רק יחסית לגרמני אלא בכלל, עושה פנטומימה, עם ידיים מעל ומסביבי לראש כאשר הוא מתאר את ההתפתלויות של הנשאלים). יכול להיות שלא ידעו כי לא רצו לדעת. הם לא היו עיוורים, אילמים ומשותקים מאונס אלא מרצון". וכאשר אני מזכיר לו את ספרו של פאלאדה, הוא אומר "הנה שם יש לך התשובה החלקית, לא המלאה. את התשובה המלאה מצאת מן הסתם בספרו של פרופסור דניאל יונה גולדהאגן Hitler's willing executioners ("תליינים מרצון בשירות היטלר"). רודי הוא נבון מספיק כדי שלא לעשות הכללות, שזה מלמד, כפי שניתן להסיק מן הספר, על האופי הגרמני. די לו בעובדה הזאת בלא להיגרר לתופעות היסטוריות אחרות. והוא מוסיף עוד אלמנט מעניין, שהוא אינו הראשון שנותן על כך את הדעת - "מי שטיפח ועודד את צמיחתו של הטיפוס הארי הבלונדי, היו אנשים כמו גבלס, רוזנברג, הס, פון שיראך ואפילו היטלר אשר בהחלט התאימו לסטריאוטיפ הגרמני של יהודי או מישהו מן הבלקן, אבל לא טיפוס ארי צפוני. הרי אייכמן עם האף העקום שלו ומשקפי המסגרת הכבדה נראה בסטיריוטיפ הנאצי, כמו איזה יהודי מנהל חשבונות ולא מומחה ארי לשינוע המונים אל המוות". אלה ישבו בוונזה. ככה רודי.

אשר לי אישית. לא יצאתי מפויס.גם לא בתחושה של איזו השבה במסגרת מאזן האימה. לעולם, גם לא אילו נתנו לי פיצויים בסכומים אסטרונומיים, לא יוכלו להשיב לי את מה שנטלו ממני. אולם, כמי שמבקש להדגיש את הפן האחר של ניצולי השואה, ההיבט של ההישרדות, הפן האופטימי, המשמעות של תקומה - הייתי מלא סיפוק וגאווה כאשר בנותיי ואני הצטלמנו ליד הרייכסטאג. אותו רייכסטאג שההצתה שלו שימשה את כינון השלטון הנאצי של אותה ברלין הזוועתית שהשתלטה על אירופה, ושמה לה למטרה להשתלט על העולם, אך כצעד ראשון את השמדת היהודים, היא הברלין שבה אני מבקר עם בנותיה. הן ומשפחותיהן הם הסמל לתקומה המופלאה, הרנסאנס, כלשונו וכמשמעו. היותנו בברלין, בין היתר ליד "עמוד ויקטוריה" היא אות וסימן שלא רק שרדנו, אלא השתקמנו. באנו ממדינת היהודים, הניצחון הוא שלנו. הבסנו את הנאצים.

זו לא הייתה לי הפעם הראשונה של ביקור בברלין. בראשית שנות השבעים, בהיותי מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית, הוזמנתי על-ידי ממשלת גרמניה לביקור היכרות של 10 ימים. ההתלבטות שלי הייתה לא לגבי עצם הנסיעה אלא איך אני מספר זאת לאמי, שרידה יחידה מלבדי ממשפחה של שלושה דורות, החל בסָביי מצד אמי ועד לאבי, לאחיי וכלה בדודיי ובני דודיי. אמי שגדלה בבית חרדי הייתה אישה מאוד סובלנית. היא הייתה ציונית עוד בבית הוריה. אבל בכול הקשור לגרמניה הטולרנטיות הייתה ממנה והלאה ולא היה דבר טבעי מזה. יתר על כן. היא גם החרימה ביקורים בפולין עצמה, שאותה ראתה כבית העלמין היהודי הגדול ביותר. היא ראתה בעלייה לארץ את התחנה הסופית וממנה לא זזה עד סוף ימייה.

לבסוף גיליתי לה את דבר ההזמנה שהיא במסגרת רשמית, כלומר למטרת היכרות של התקשורת הישראלית את גרמניה החדשה, את הדור הצעיר, שרבים ממנו באו לביקורים בארץ ובראש וראשונה ל"יד ושם". זה לא הרשים אותה. הוספתי כי בשבילי כמי שהושפל עד עפר ונדרס כרמש, זאת תהיה גאווה גדולה שהנה אני חיי וקיים ושיקמתי את משפחתי והבסתי את הנאצים. גם זה לא עבד. "ומי מפריע לכך לחוש ככה כאן במדינה שלנו", העירה. אבל יחד עם זאת מייד חזרה אל הסטואיות שלה והוסיפה: "אני צביקה, אחות ראשית, אני יכולה לעזור לחולים כל עוד הם בבית החולים. ברגע שהם יוצאים, אין לי שליטה עליהם, ואתה גם לא היית בבית חולים. אתה בריא גופנית ונפשית. אתה אב למשפחה ששיקמת ואני גאה בכך מאוד כפי שאתה ויודקה (רעיתי יהודית) יודעים. החלטה היא שלך לגמרי. אתה באת אליי ושמעתי אותך וגם לא ניסיתי להניא אותך. רק הבעתי את דעתי. מדינה חופשית". ובכך תם העניין. היה ברור לשנינו מלכתחילה שאני אסע.

אם זכרוני לא בגד בי השקפתי על הסובב אותי במין עין מאוד מזוינת ובצורה קיצונית עד כדי פוקוס משובש. כאשר התהלכתי ברחובות בבון, בקלן, בדיסלדורף בהמבורג ובברלין, התבוננתי יותר בפני המבוגרים מאשר בפני הצעירים. רציתי לבחון מי מהם היה שותף לחברת הרצח בלי עירבון מוגבל. אפשר לומר מי מהם שייך לאותה מסה בספרו של פאלאדה של נבערים מדעת מרצון ושותפים בפועל. בדיעבד. אלה שהיו מבוגרים ממני בעשור ומעלה היו בעיני נאצים, מרצון או מדחיפה קלה. הם נמנו עם אותו הרוב שלא ראה, לא שמע, לא חש. הכול היה מטושטש לי ולא ניסיתי לתת לעצמי הסברים מה אני רואה, מה אני חש, איך אני מסביר. הנחתי את המלאכה הזאת לזמן אחר, לאחר שובי לארץ. אולם דבר אחד אני יכול לומר בוודאות והוא שלא "חזרתי בתשובה", כלומר את אותו עבר אפל שנערתי מעליי בבואי לארץ כדי להתקבל כ"צבר", בחברה הישראלית, לא הטענתי מחדש על גבי. המשכתי בקריירה המקצועית בתחום התקשורת. את הביטוי הראשון לעברי נתתי רק בשנת 1996 עם פרסום ספרי "גשר של נייר".

כעיתונאי ואיש מדעי המדינה, עניין אותי אז מאוד הביקור במזרח ברלין, שאיכשהו, וחרף אזהרות, הצלחתי לקבל אישור ליום אחד ועברתי למזרח העיר. היא הכתה מבקר כמוני בתדהמה לנוכח העליבות בכל צעד, פני האנשים הקודרים, התחושה ש"האח הגדול" משקיף עליך. זאת בצד ההערכה האדירה לבעלות הברית המערביות שעשו הכול שברלין לא תהיה מנותקת. הממשלה הפדראלית עשתה הכול לא רק כדי שלא לגרום נשירה מן העיר אלא משיכה אל העיר. סטודנטים זכו במלגות ומקומות עבודה ודיור כמעט בחינם. ממשלות ישראל, חשבתי לעצמי אז וחושב ככה היום, לעומת זאת עם כל הדיבורים הרמים על צורך בחיזוק ירושלים, עשתה מעט מאוד. וזה היה עוד לקח מאותו ביקור. הביקור המפורסם של הנשיא קנדי כאשר הוא הכריז "אני ברלינאי!!!" נחרת בזיכרון, ולבסוף אנחת הרווחה כאשר חזרתי דרך "צ'ק פוסט צ'ארלי", אותו מעבר אגדי שבין עיר מבטחים לבין הגיהינום. ככה זה היה פעם.

אף שביקרתי בוילה וונזה בביקור שני בברלין באמצע שנות ה-90 חמש שנים לאחר נפילת החומה ואיחוד גרמניה, רציתי משום מה לחזור לשם. הביקור לא התאפשר מחמת קוצר הזמן ובעיות תחבורה ואני ויתרתי. אבל זכרתי היטב את הבית המפואר והסביבה הפסטורלית המדהימה שבליבה אגם, גנים ובוסתנים ובניינים ציוריים. וחשבתי אז לעצמי, ומחשבה זאת חזרה אליי. בברוטאליות הגרמנית הנוראה הם חיפשו במפלצת התוכניתית שלהם, באופן ציני מעוות, איזו סביבה שלווה. קחו לדוגמה את אושוויץ, אושוויינצ'ים בפולנית. היא נמצאת בגליציה בינות גבעות ירוקות ומשתפלות כמו טוסקאנה וגווני ירוק מכול הסוגים שהעין לא שבעה מלהתבונן בהם. שם קבעו הנאצים את מכונת המוות הגדולה ביותר מעולם. זה אמור לגבי וונזה.

לי זה אמר עוד משהו. בעוד שתהליך חיסול היהודים התחיל כבר בראשית שנת 1940 ומאות אלפים נרצחו, המסע המתוכנן, המנגנון המשומן, המשוכלל, לשינוע המונים אל בירקנאו, התחיל מיד לאחר ועידת ונזה. כאן בבית הזה An Grossen Wansee לא ישבו היטלר והצמרת הנאצית אשר מזמן החליטו על ה"פתרון הסופי". אלה היו אנשי ה-ס.ס, היידריך, אייכמן ועוד 14 קצינים בעלי מלאכה של המוות, מומחים לכל שלב משלבי הביצוע, כאשר התכנון כלל לא רק את יהודי מזרח אירופה אלא את כל אירופה כולל אנגליה - מבצע להשמדת 11 מיליון יהודים. זה היה הזמן שגטו זדונסקה וולה עירי חוסל באותה עת ותשעת אלפים מתוך עשרת אלפים מיהודייה הומתו במשאיות הציקלון, וכמוהו עשרות, עשרות של קהילות יהודיות במרכז פולין. השרידים הובאו לגטו לודז' לשמש עובדי פרך למאמץ המלחמתי ומגטו זה הוצאו עם הזמן טרנספורטים למחנות ההשמדה, כולל יוצאי עירי, עד שהוא חוסל באוגוסט 1944 כאשר ברקע רעמי התותחים של הצבא האדום. זה סיפור אחר, ציני מאד, אכזרי מאד. כל זאת על-פי תכנון וונזה.

ואנו בספטמבר 2011 ובברלין הקורצת, הידידותית לזר. הברלינאים ידעו מה זה בידוד ונתק. הם חוו את אלה יובל שנים, ורק הרכבת האווירית של בעלות הברית קשרה אותם עם גרמניה המערבית והעולם. והם חיים את היום ובונים את העתיד. יש רבים מהם מקרב הדורות הצעירים כמו רודי שלא רק מזדהים עם מה שעבר על העם היהודי אלא מנסים לכפר בצורה כלשהיא. אבל הם חיים את העכשיו, כמו התיירים שבאים אליהם, כמוני וכמו בנותיי. באים לבקר ב"פרגמון" ובמוזיאונים ידועים אחרים, לראות את הקתדראלות המפוארות, את הארכיטקטורה החדשנית, את הקו-דאם, השאנז אליזה של ברלין ובה חנויות הפאר וחלונות הראווה, שהם לטעמי האמנות האמיתית של ימינו. וכמובן איך אפשר לבקר בברלין בלא לקפוץ לאותו כולבו מפורסם "קה.דה.ווה. אני גרגרן מטבעי ומשדרכה רגלי במחלקת המזון, בעצם זאת לא מחלקה אלא חטיבה, ארמיָה, העיניים שוטטו, הגֵירה עלתה למראה השפע האדיר. כך למשל ביחידה של מאפים וממתקים. אתם רוצים מרציפן, תמצאו עשרות סוגים בעטיפות חוץ ופנים ובטעמים וגוונים מגרים. וככה זה בכל יחידה. שפע בצבע ובעיצוב. חג לעיניים וטעם לחניכיים.

ואם אתם רוצים כלבו סולידי, מעודן, תמצאו אותו בקו-דאם בתוך איזו גומחה ירוקה ונעימה, מין בוסתן שענפי הירוק מכסים את קירות המבנים וסביבו, למטה ולמעלה בוטיקים הדורים, בתי קפה ומסעדות. וכמובן אל תחמיצו את הרב-אופניים שבהם יושבים חמישה ומפדלים, אך האופנוען הראשי מפעיל את המערכת וכל אחד עוזר לו, בנתיב האונטר דן לינדן בואך לקוביית "הומבולט" העכשווית בעיצוב שלה והתכנון העתידי שנראה במודלים שבה. ורק הזכרתי קמצוץ ממה שעיר זאת מציעה למבקר. הרי אנו לא באנו לברלין לחוות מחדש את הזוועה. באנו לראות את אחת הערים המרתקות. הרייכסטאג הוא הבונדסטאג הדמוקרטי הגרמני. התושב הגרמני הוא אותו גרמני של פאלאדה. הוא לא היה מפלצת בשואה אלא אדם כנוע משועבד מרצונו, שאיבד צלם אנוש, והגרמני של היום אינו מלאך, אלא בן אדם. ממשלת גרמניה, זאת של הרייך, ששמה לה למטרה להשמיד את העם היהודי, היא כיום אחת התומכות האיתנות של ישראל. אותו נהר שפריי שעובר דרכה וממנה נראה רק עבר מפואר.

לאורך חופי הנהר רוב מחמדי העיר ההיסטוריים והעכשוויים ומי ששט באוניות לאורכו לא מביט לאחור אלא צופה קדימה לעוד נקודות משיכה שהוא יראה עוד מעט ואולי חולם מה צופה העתיד בכלל. על הגדה גרים אנשים ונהנים מן הנוף הנפלא. תיירים באים לשוט כאן כמו באגם וונזה מבלי שיטרחו לבקר ב"וילה ונזה", וללמוד מה הוחלט שם. קרוב במקום, רחוק בזמן, במרחק גלקטי ביקום, כוכב לכת אחר. אותה ברלין.