סרוגים: כל התורה להפקת דרמה ישראלית איכותית

נכתב רבות גם על הדת ב"סרוגים", האם יש בה יותר מדי או לא מספיק, האם היא אמינה או פשטנית, כדי להתאים לעיכול חילוני. כל-כך לא מעניין להתעסק בזה. מה שיפה ב"סרוגים" היא הנאיביות שלה, הפשטות השקטה שמגלגלת כל סצנה והתחושה המרעננת שלא הכל חייב להיות מסובך וצעקני כל הזמן. גם "הפוך" (שחולקת לא מעט אנשי צוות עם "סרוגים") הייתה כזו, בעודה חילונית למהדרין, מה שמוכיח שהתמימות של "סרוגים" לא קשורה לאלמנט הדתי. אם כבר, היא רק מלטפת אותו ומאירה אותו באור מעניין יותר.

במובן הזה, "סרוגים" היא תשובה הולמת לשאלה "מהי טלוויזיה טובה?". בהגדרה הכי בסיסית שלה, טלוויזיה טובה אמורה לספר סיפורים שיצליחו להכניס את הצופה רגשית לתוך עולם זר שלא בהכרח מוכר לו. בכלל לא משנה אם הם מתרחשים במשרד פרסום בשנות ה-60, בעיירה קטנה בטקסס או בסצינת חיי הדייטינג של רווקים דתיים בשכונת קטמון. אם הכתיבה טובה, אם הדמויות אנושיות, אם המשחק מצוין והחיבור הרגשי נרקם - צופים יצליחו להתאהב בה.

"סרוגים" היא הסדרה הכי לא סקסית על המסך, ולא בגלל שהקאסט שלה לא אטרקטיבי או שהסיפורים לא תומכים בגניחות, התערטלות ועירום חלקי - בכל זאת עוסקים פה בזוגיות. היא פשוט לא צריכה את זה, היא בוחרת במודע לא להיות סקסית כי כשהתוכן עושה את העבודה, הגימיקים מיותרים, העטיפה החיצונית לא רלוונטית.

פעם אחר פעם מרגיז לגלות עד כמה העטיפה החיצונית הזו מעסיקה יוצרי טלוויזיה. רבים מהם מחפשים את הדרך הקלה והמהירה ביותר למשוך צופים. הרי אם נשמע צירופי מילים כמו "מועדון הפלייבוי" או "המלאכיות של צ'ארלי", מייד נניח שאנחנו יודעים על מה מדובר, נתחיל להריץ דימויים בראש, נאמר לעצמנו שזה עשוי להיות מגניב והופ - נוצר עניין שיושיב אותנו מול המסך.

אמרתם "סקס" - אמרתם "רייטינג והצלחה", לא? אנשים חושבים שאם הם ישקיעו בלוק, הפיל יגיע אוטומטית. אנשים חושבים שקל לרגש אותנו, אז הם מרשים לעצמם לחתוך פינות ולחפף בדברים החשובים, כמו בנייה של דמויות אמינות וסיפור מעניין ואחר-כך הם מתפלאים שהם מועפים כלאחר יד מלוחות השידורים. "סרוגים", כנראה, צריכה ללמד אותם דבר תורה אחד או שניים.

"סרוגים", כמה כיף לכתוב את זה, הגיעה לנקודה שבה היא לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. היא מרגישה מספיק בטוחה בעצמה כדי ללכת בתוואי הדרך שיצרה - השחקנים אותם שחקנים, הפתיח אותו פתיח, הפסקול אותו פסקול והתמימות עדיין מקסימה.

העונה השלישית נפתחת בדיוק באותה נקודה בה הסתיימה השנייה, אבל נדמה שהיא מבטיחה עתיד אופטימי יותר. יפעת (יעל שרוני) ואמיר (עמוס תמם) בהריון אחרי עונה שלמה של חיכוכים מהסוג הטוב והרע, הודיה (טלי שרון) מתייצבת (לפחות מבחינה גאוגרפית וחברתית), ונתי (אוהד קנולר) כך נראה, מתאהב. ישראל ברייט מ"השמחות" עובר לגור איתו, כנראה כדי להכניס עוד קצת אקצנטריות לסדרה, ואפשר רק לקוות שכשמלי לוי תפציע בהמשך, היא תצליח להימנע מלדקלם טקסטים. וכדי להימנע מהשוואה שלא תחמיא לה כלל, עדיף שלא יהיו לה סצנות משותפות עם יעל שרוני הנהדרת.

אפרופו נתי מתאהב - האם נתי של העונה הראשונה היה מסוגל להתאהב? האם מישהו חשב אז שזה קיים בו בכלל? הפרק הראשון מעמיד בפניו דילמה שדמויות רבות בהיסטוריית הטלוויזיה (נשיות, אגב. מעניין) נתקלו בה: האם להתפשר על "טוב" ולסגור את הבסטה, או לחכות ל"מצוין", לאבירה על הסוס הלבן.

למרות מספר מערכות יחסים כושלות וסטיגמות של "אתה כבר בן 33, מה דפוק בך?", הוא מחליט לחכות. הבחור שפעם נראה כמו צמח רקוב רגשית בוחר להאמין באהבה. זו דוגמה מצוינת לתהליך דרמטי שעוברת דמות, תהליך שאפשר לבנות לאט ובעדינות, ורק כשיש מספיק זמן ואורך נשימה. זו גם דוגמה טובה להנחת היסוד הגנטית של "לכולנו יש את אותן הבעיות בין אם יש לנו כיפה סרוגה על הראש או לא", שמן הסתם נכתב עליה רבות כשהסדרה עלתה.