משפחת יאסין ולוסי בשמיים

למשפחה ערבית אי שם בארץ שהאשה בה אינה יכולה ללדת, מגיע לאימוץ במקום תינוק - נער. כולם חוטפים ההלם. הבעל סלים, (מתן קינר) איש מחשבים שנאלץ להתפרנס כמכונאי במוסך; האשה, נדיה (אלמה דישי הכובשת במשחקה הבוטח ומלא האכספרסיה) - עובדת סוציאלית המלאה רגשות שהיא מעניקה למטופליה, אך צמאה להיות אם. והנער - שבעצם נחטף על-ידי אביו החרדי, שבחר להחביאו בקרב משפחה בכפר ערבי.

הנער (ליאת שבתאי, המחוננת ביכולת שירתה) לא רוצה לאכול ואינו מדבר, ומתקשר רק באמצעות שירי הביטלס (כמו "לוסי בשמי היהלומים" - הפזמון שהלל את האל.אס.די בזמנו, או "צוללת צהובה" שמתבצע בתוך החיפושית הצהובה על הבימה). אותם שמע בבית אמו האנגליה. עיצוב הבמה החכם והיפה עם המכונית בחצר הבית, עם העץ הגדול שבגינה, עליו הנער הרגיש למוד הסבל, מטפס כשהוא במצב רוח או מתחבא - העיצוב מאפשר להתרחשויות לקרות לחלופין בכמה מיקומים, כמעט מבלי להחליף או להזיז תפאורה. כך גם המשרד של העובדת הסוציאלית, אליו מגיעה המטופלת הרוסיה (נועה פרידמן האותנטית) עם לב שבור מבעלה הגוי. כל זה מתרחש על הבמה של סמינר הקיבוצים, שמעצבי הבמה שלו לרוב הם בוגרי החוג לעיצוב במה ותלבושות בסמינר. והם מצוינים תמיד.

למשרד מגיע גם יום אחד בעלה של מרינה, רומן, (אלכס פולונסקי, גם הוא רוסי אותנטי, מלא קסם - הקסם הרוסי הטבול בשירה, מוזיקה ותנועה) שחודר ללב כל. ומצליח גם לחדור ללבה של נדיה.
לתוך הסיפור נכנס גם יהודי חרד, אהרון (רועי בוסקילה בחזות מדויקת להפליא של חרד), שליח מטעם אבי הילד, שהופך גם למורהו לתורה. האב המאמץ כה משתדל לחבב את לימוד התורה על הילד, עד שהוא בעצמו כבר מתפלל וחושב כמו יהודי.(רמזים מעודנים על החיים בדו-קיום בשלום שאולי פעם יגיע. מצידנו - אנו מוכנים.)

הסיטואציות הלא רגילות, הן המעניקות את הנופך האגדי-המיסתורי שבמחזה של כרמי. כשלקראת הסוף, הסצינה האחרונה ממש הזויה ומאפשרת לכל צופה להשלים את הסוף כראות עיניו.

כל השחקנים עושים יפה את תפקידים, ובמיוחד אלמה דישי הנפלאה מכולן. משחקה מדויק, משכנע ומקצועי, והיא, כמו בעלה, מתן קינר, מדברים במבטא ערבי משכנע, ומקסימים כמו גם אלכס פולונסקי ש"יש לו את זה". הוא פשוט נהדר.

קסם של הצגה.