המונסון של חוק טל

גרוניס נמנע במכוון מלהתבוסס בשלל הסטטיסטיקות והגרפים שהביאה ביניש ובשאלת הצלחתו או כישלונו של חוק טל. הוא אוחז את השור בקרניו: "דעתי היא, בניגוד לדעת חבריי, כי עדיף היה לו לבית המשפט שלא להידרש כלל לסוגיה ולהותירה במרחב הציבורי, מחוץ לתחומו של בית המשפט". כך!

ולמה? גרוניס מרענן את התפישה השמרנית (שהפכה כבר לחדשנית) בנוגע לתפקידו של בית המשפט במשטר דמוקרטי: "אין צידוק להפעיל ביקורת שיפוטית במקרה זה לגבי חוק של הכנסת. זאת משום שהחוק הרלוונטי הינו חוק שבו הרוב העניק זכות יתר למיעוט". בית המשפט לשיטתו הוא כלי להתגוננות המיעוט מפני הרוב ולא מעבר לכך (ומאחר שחוק טל נותן זכות-יתר למיעוט, ולא ל'רוב הדורסני', אין בו פגם). זו תפישה מינימליסטית של המושג "דמוקרטיה" ושל תפקיד בית המשפט, תפישה שונה בתכלית מזו שנהגה עד כה בין כותלי בג"ץ.

ברגע המכונן הזה נוטש גרוניס בהפגנתיות את הג'קוזי המבעבע והמענג של שלל הזכויות הליברליות 'הנגזרות מחוקי היסוד', שם נהנו כל כך להשתכשך ביניש וברק. תחת זאת הוא מתחיל לנקות את האבק מהכיסא ההיסטורי, הצנוע והמאופק שעליו ישבו השופטים טרם המהפכה החוקתית.

את ביניש העמדה הזו מרתיחה. בתגובתה היא מבחינה בין עמדות שופטי המיעוט שהתנגדו לדעתה. בעוד שביחס לשופטת ארבל היא כותבת כי "בין תפישות היסוד שלנו המרחק איננו רב", לגרוניס היא מקדישה, בפנייה אישית כמעט, אמירה או אולי 'צוואה' הכוללת נזיפה בין השיטין. שבוע לפני פרישתה היא מלמדת את היורש שיעור בדמוקרטיה: "הביקורת השיפוטית אינה מוגבלת לתפישה הצרה של הדמוקרטיה כשלטון רוב בלבד אלא משתרעת על תפישת הדמוקרטיה כשלטון המגן על זכויות היסוד של האדם. זהו הלקח המרכזי שנלמד לאחר מלחמת העולם השנייה ואשר הופנם בחוקותיהן של מדינות רבות... הגנה זו אינה מוגבלת למצבים של פגיעה במיעוט".

במחלוקת מולו היא אומרת עוד משהו: "ספק בעיניי אם הגישה המוצגת על-ידי חברי (גרוניס, י.י.) מתאימה למציאות הפוליטית בישראל". ומדוע? ביניש ממשיכה: "מהן אמות המידה להבחנה בין קבוצת רוב לקבוצת מיעוט? האם ההבחנה נשענת על חלוקה מספרית? האם ההבחנה מבוססת על היכולת להתמודד בהצלחה בהליך הפוליטי?". כדאי להתעכב פה לרגע, כי מה שהנשיאה טוענת כאן הוא שהרוב בכנסת הוא לא ה'רוב' של החברה הישראלית. מאחר שהכללים הפוליטיים לשיטתה מאפשרים הישגים לקבוצות מיעוט בקואליציה, ייתכן שהממשלה תקבל החלטות שאינן מקובלות על 'הרוב'. וכאן שואל הבן – אם הקואליציה אינה משקפת את הרוב אז איפה נמצא הרוב, ומי מייצג אותו? האם ביניש מנסה לומר ש'הרוב האמתי' מבחינתה הוא-הוא 'האדם הנאור' של אהרן ברק, המתגלם בדמות השופט הליברלי הפטור מהתחשבות ב'אילוצים' הפוליטיים?

ובחזרה לגרוניס. הנשיא הנכנס מוותר במוצהר על האוטופיה לטובת השיקול המעשי: "זו אשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים לצה"ל ולכניסתם לשוק העבודה. היכולת של בית המשפט להשפיע במקרה דוגמת זה שלפנינו היא מועטה". גרוניס אף איננו שוכח להזכיר לחבריו את המחיר ששילם בית המשפט על האקטביזם: "ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט זה בנושא של גיוס חרדים, בלא שמושגת התקדמות ממשית כתוצאה ממעורבות שיפוטית, בוודאי שאינה תורמת למעמדו של בית המשפט".

וזוהי, בתמצית, הדרמה. פסק הדין הזה מסמן את העברת הלפיד, את שינוי פניו של בית המשפט. המשמר הנכנס בראשות גרוניס, הבוחר במבט מפוכח, מציאותי, שאינו מפחד להביט למציאות בעיניים, היורד ממגדל השן ומבין שלא כל העולם משפט. מולו המשמר היוצא בהנהגת ביניש, הנאחזת בקרנות המזבח שבנה קודמה בתפקיד, המתעקשת להוביל את החברה, להגדיר את הערכים, לקבוע את העקרונות, לומר אמירות נורמטיביות הגם שאינן מקוימות, מתוך אמונה שלעצם האמירה יש משמעות.

וזה לא הכול. בפסק הדין הזה יש מוקד שלישי ולא פחות חשוב: אליקים רובינשטיין וניל הנדל. שני השופטים הדתיים-לאומיים הצטרפו למחנה הרוב של ביניש בעד פסילתו של חוק טל. רובינשטיין מנצל את ההזדמנות לחשבון תאולוגי וחברתי נוקב עם החברה החרדית. פסק הדין שלו כולל מניפסט ציוני-דתי קלאסי שיכול לשמש חומר מקיף וממצה לתוכנית הלימודים בישיבות התיכוניות ובאולפנות.

רובינשטיין כותב על ערך לימוד התורה כאחד מערכיה של מדינת ישראל. הוא מצטט מקריאת שמע וגם מהמשנה בפאה הקובעת כי "תלמוד תורה כנגד כולם". משם, בכינון ישיר, הוא ממשיך אל ערך העבודה ועמל הכפיים: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון..." (רמב"ם הלכות תלמוד תורה, ג י), ומשם אל החובה ההלכתית להשתתף במלחמת מצווה, "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

ההקדמה הזו נחתמת בכתב אישום נגד האתוס החרדי: "ואולם, נודה על האמת, בישראל נבנה מערך סוציולוגי שלם וקשה, שגם מנהיגיו יודעים בסתר לבם כי אינו טוב ואינו ראוי, שבשל השירות הצבאי יושבים בישיבות אלפי אנשים שלא זה מקומם. אנשים אלה, אילו שירתו בצה"ל ואילו עבדו ככל האדם וגם קבעו עתים לתורה כ'בעלי בתים' היו מועילים הן למדינה, הן לקהילתם והן לעצמם. תמהני אם מנהיגי הציבור החרדי ערים די הצורך, ופועלים די הצורך, בכל הנוגע למצוקה הכלכלית הנובעת מהיעדר מקצוע בגלל המלכוד של הליך תורתו אומנותו". רובינשטיין מטעים את העניין באנקדוטה אישית: "בבית הכנסת שבו אני מתפלל יום-יום באים בוקר וערב מקבצי נדבות לא מעטים, כמעט כולם מן הציבור החרדי, רבים מהם אנשים חסונים ובריאים, שיכולים לעבוד למחייתם ולפרנס את ביתם בכבוד. אך הם כלואים בסיטואציה בלתי אפשרית, ולא קם מי שיאמר שבגדי המלך ('מאן מלכי, רבנן') אינם תואמים כל אחד".

עם המניפסט של רובינשטיין אף הוגה ציוני-דתי לא יתווכח. אבל מי שמתעמתת איתו בעקיפין היא דווקא עדנה ארבל, שהצטרפה גם היא לדעת המיעוט בתיק. בהקדמתה היא מדגישה כי "הדברים אינם קלים לי. אני מזדהה בכל לב עם אלה הקובלים על האי שוויון ועל חלוקת הנטל המפלה. אני עצמי חולקת את חיי עם בעל ששירת כקצין בכיר בצבא הקבע... בני משפחתי כולם שירתו ומשרתים בצה"ל מתוך תחושת מחויבות ונכונות לתרום. לבי נוטה אל אלה האומרים: לא עוד אי שוויון, ובמיוחד אי שוויון שעניינו בחובה שיש בה משום סיכון חיים. קל היה לי על כן להצטרף אל חבריי הגורסים כי חוק דחיית השירות אינו עומד בדרישת המידתיות".

ארבל מעשית. היא חוזרת שוב על מה שכולם יודעים: שתהליך עמוק ומהפכני כל כך אי-אפשר לעשות בכפייה, שאבולוציה עדיפה על רבולוציה, שלפעמים הדרך הקצרה מתבררת כדרך ארוכה. ארבל מזכירה למי ששכח שאורח החיים החרדי הוא חלק מההגדרה העצמית של המגזר, ושכל שינוי בו צריך לצמוח מלמטה, בשיתוף פעולה, בקשב ובהכלה ולא בכפייה חיצונית שתוביל רק לפיצוץ. ארבל חולקת על הפרשנות של ביניש על הנתונים של היקף הגיוס. היא מעדיפה להתמקד בחצי הכוס המלאה, בתהליך, בעובדה שהיום החרדים מתגייסים יותר מאי-פעם ויוצאים לעבודה יותר מאי-פעם. היא מצטטת מומחים כמו ראש אכ"א, מנכ"ל מנהלת השירות הלאומי ועוד, "המלמדים על התקדמות משביעת רצון".

אחרי מאה ועשרים עמודים הדילמה מתבהרת. הבעיה ברורה לכולם, המחלוקת היא באג'נדה: האם רוצים לפתור את המשבר או מעדיפים להמשיך לריב? האם מוכנים לוותר על האוטופיה לטובת גישה פרגמטית או מתעקשים לחנך את הצד השני? רב תרבותיות אמיתית או שלטון בית המשפט?

בשולי הדברים, בפסק הדין של הרוב טמונה ביקורת נכונה וחשובה על הממשלה. כי במהות אין הבדל בין דילמת חוק טל לבין משבר מגרון ועמונה. כאן כמו כאן הפוליטיקאים פוחדים להחליט, גוררים רגליים ויושבים על הגדר, אבל הבעיות לא נעלמות. בית המשפט ממתין וממתין עד שהוא מרגיש שהוא כבר לא יכול, ולבסוף מאשימים אותו באקטיביזם.