באחד מימים אביביים אלה נסעתי לפגישה באחד מבנייני המשרדים מול חוף הים של תל אביב, בערך באזור שבו גן דשא רמוס מפריד בין הכביש ובין הים. מזג האוויר נאה והוא גורם לי לחשש לאבד אותו, כי כל יום הוא אולי היום האחרון לפני החום הגדול. או-אז אמרתי לעצמי שדי לרוץ ממקום למקום. הרי חוף הים כאן, קורא לי לשבת מעט מולו. אנחנו התל אביבים חיים עם כתם עיוור בעין ולא רואים את הים. יש אנשים שנוסעים מאות קילומטרים כדי להגיע לחוף ים כזה, ואנחנו לא מנצלים אותו, חולפים לאורכו שוב ושוב ולא עוצרים לרגע להתפרקד לידו.
כל אלה הן מחשבות מצוינות על החיים, והמסקנה היתה: זהו, אדוני, עצור לרגע ולך להרגע על החוף.
עשיתי את זה. קטנועי הועמד על הרגלית שלו, ואני צעדתי דרך גן צ'רלס קלור עד אל הסלעים שהגלים לוקקים אותם בהסתערויות אינסופיות. ישבתי על סלע קרוב קרוב למים, די נועז אפילו, והבטתי מטה לים וקדימה לעבר האופק הכחול. סירות מפרש שייטו, מפגינות בפני שיש אנשים שלוקחים את עניין תענוגות הים באופן רציני יותר ממני.
ישבתי וישבתי. נרגעתי די מהר, כי אני רגוע ממילא, מה יש לי להיות מתוח? השמדתי בפצצת גרעין אירני תיקח עוד כמה חודשים. הבחירות רק בנובמבר. יש צוללת חדשה מגרמניה, ומה שלא יסתדר,
יאיר לפיד יסדר עד 2020 בלי שאיש יפריע לו. היה יפה. קשה לי להצביע על מה שגרם לי להתחיל לשאול את עצמי: כמה זמן אשב ככה?
כדי שלא אקום מהר מדי רק כי נדמה לי שישבתי כבר מספיק, פניתי לעזרת האייפון שלי, המכשיר שאמור לספק פתרון לכל דבר, ולתת תשובה לכל שאלה, כולל הצגת השאלה אם אין לך.
פניתי לשעון העצר, מדור הספירה לאחור, וקצבתי לעצמי רגיעה. לכמה זמן? 10 דקות? אולי זה הרבה מדי. 9 דקות. זהו.
השעון החל בספירה לאחור. 8:59, 8:58, וכשזה יגיע לאפס יישמע צליל מרימבה, הצליל שבחרתי באייפון, בלי לדעת בדיוק מה זה מרימבה, אבל אני רגוע כי אם ארצה לדעת מה זה מרימבה אשאל את האייפון והוא יענה לי את התשובה הנכונה.
נרגעתי באמת, גם בגלל הידיעה שיש מה שיעצור את זמן ההתרגעות שלי, והוא לא יצא מכלל שליטה.
הגלים היו מקסימים למראה. עוד גל, עוד, או הנה עוד אחד. הצלחתי לגלות שבכל כמה גלים יש אחד גדול יותר. תופעות טבע הן בהחלט מעניינות. המים צלולים יחסית לצפוי מחוף תל אביבי, הכל באמת יפה. טוב שעצרתי את מירוץ החיים ואני מתמזג לי עם הטבע, כל מחבר ספרי אושר יגיד לך שהחיבור לטבע חשוב לאדם.
אבל השאלה לא פסקה להסתנן מבעד לכל הרוגע הזה: מתי זה ייגמר?
צליל המרימבה לא הגיע. נשברתי והצצתי. עברו 3 דקות ומשהו. לא נורא. עוד שש דקות. בעזרת רצון הברזל שלי חזרתי להביט בים, משקיט את עצמי היטב. זה תכף יגמר. לא צריך להתעצבן ואין טעם לבטל את ההחלטה הקודמת ולקום באמצע באמירה: מספיק, נרגעתי. קבעתי משהו – אעמוד בו. טוב שבחוכמתי שמתי 9 דקות ולא עשר. עוד גל, עוד אחד. אוי, הנה השפריצה עלי טיפה. דברים קורים, אי-אפשר לומר שלא קורה כלום. הצצתי שוב: עברו שבע דקות ו-48 שניות. זה כמעט שמונה דקות. תמשיך להרגע. זה חשוב. היכרות של חיים שלמים עם עצמי גרמה לי לחשוש שלא אעמוד בהחלטה שלי, ואגיד: נו מה זה חשוב כבר דקה יותר, דקה פחות? אבל הנה, עמדתי במשימה עד הסוף: נעימת מרימבה פרועה הודיעה לי: אפשר לקום מן הסלע מול הים.
שלום גלים, תמשיכו ככה. היה יופי.
