בשבוע האחרון מלאה התקשורת בתיאורים קשים על אודות אירועים מחרידים; אירועים כגון מעשי רצח על עניינים של מה בכך וחשדות חמורים למעשי אונס שביצעו (או לא ביצעו) בכירים במערכת שלטונית מקומית. חוץ מזה גם היה לנו משחק פוליטי מעניין, מבריק או מבחיל - תלוי מאיזה צד מסתכלים עליו. כאשר שומעים או קוראים על אירועים אלו, ובפרט אם מתרשמים מהבעות הזעזוע מפי אישים שונים במערכת, כולל דברים של בעלי שררה המכריזים מלחמת חורמה בתופעה כזו או אחרת, אפשר לחשוב בטעות שמשהו התחדש כאן בזמן האחרון, משהו רע. אבל האמת היא ששום דבר לא התחדש; בסך-הכל היה ריכוז של אירועים קשים בפרק זמן קצר יחסית. לתקשורת יש במה לדון ועל מה להתלהם, ובכירים מקבלים במה להביע את זעזועם, באותה תקשורת.

העיקר שיגבירו את האכיפה; הרי, אחרי כל ריכוז דומה של אירועים קשים, זה מה שהם מכריזים שיעשו. איך יעשו את זה? יגייסו עוד שוטרים ושוטרות (שישקרו עד שייתפסו)? או שמא ישכנעו את השופטים, ואולי אפילו ימצאו דרך להכריח אותם, להחמיר בענישה? נראה לי שלא זה ואף לא זה. סתם דיבורים חסרי כיסוי מעשי; לא מפני שאינם רוצים לפתור את הבעיה אלא מפני שאינם יודעים כיצד לפתור אותה. הרי אותם נערים שרצחו או אותו(ם) בכיר(ים) שאנס(ו) לכאורה, נהגו כך כי נענו לנטייה הטבעית שבערה בהם. אז נכון, נראה שהם הלכו רחוק מדי עם הנטיות שלהם וזה כמובן לא בסדר, מאוד לא בסדר. אבל ההנחה הרווחת אצלנו, אצל מקבלי ההחלטות - כך לפחות על-פי הנשמע ונקרא בכלי התקשורת - היא, שזו בסך-הכל בעיה טכנית ובעיות טכניות פותרים באמצעים טכניים: הגברת האכיפה, החמרת הענישה וכדומה.

הבעיה אינה טכנית, אלא חינוכית-ערכית

אלא שהבעיה אינה טכנית ולכן לא יעזרו פתרונות טכניים. הרי זו אינה הפעם הראשונה שאנחנו נקלעים למצבים כאלה; גם אז התייחסו לתופעות אלו כאל בעיות טכניות ודיברו על פתרונות טכניים. דומני שגם ניסו פתרונות כאלה בעבר, עונשי מינימום לעבירות מסוימות וכדומה; זה לא עזר בעבר ואין סיכוי שיעזור כעת, כי כאמור, הבעיה היא מהותית ולכן גם הפתרון היחיד שקיים הוא פתרון מהותי. כלומר, הפתרון חייב לכלול טיפול בשורש הבעיה. רק שעל זה, על חיפוש ועל ניסיון לאתר את שורש הבעיה, לא ראיתי ולא שמעתי שמישהו ממקבלי ההחלטות מדבר. אולי לכן הרושם הכללי הוא שהציבור אינו אופטימי בעניין הזה, שהציבור אינו מאמין שיפתרו את הבעיה, שהוא כבר לא מצפה מהמופקדים על בטחונו שימנעו את הרציחות או את מעשי האונס שעלולים לקרות שוב.

כי בעיות מהותיות לא פותרים באמצעים טכניים, ויהיו משוכללים או אף דרקוניים כאשר יהיו. בעיות מהותיות פותרים בטיפול מהותי, בטיפול העוקר את הבעיה מן השורש, ולמי שעוד לא הבין, שורש הבעיה הוא חינוכי/ערכי. השבוע אנחנו קוראים בתורה את פרשת בְּהַר [ויקרא כ"ה]: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. הפרשה הזאת היא הלב של התורה וזהו גם מספרה, לב (32) לפי סדר הפרשיות. ואם מדברים על ביטחון אישי (ולא ששוכחים את הביטחון הלאומי, רק שזה לא הנושא שלנו כרגע) בפרשה מוזכר נושא הביטחון בצורה ברורה לגמרי: [יח] וַעֲשִׂיתֶם, אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח. הפסוק הזה בא אחרי שהתורה מצווה אותנו על שמיטת הקרקעות בשנה השביעית ועל חזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים בשנת היובל.

התורה מבטיחה לנו כי שמירת חוקים אלו, חוקים שבשכל האנושי הפשוט אין להם כל כך מקום, דווקא ההקפדה עליהם תביא למצב של וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח. ובכל זאת, מה ההיגיון? ובכן, ההיגיון הוא שהשכל האנושי אינו יכול להמציא פתרונות לכל הבעיות שצצות חדשות לבקרים ולכן עליו להסתמך על השכל העליון, זה שנתון לנו בתורה הקדושה. מעבר לכך, השכל האנושי גם נגרר לעתים קרובות אחרי נטיות הלב וזה אומר משיכה עזה כלפי מטה, ועד שמגיעים להתנהגות בהמית או אף חייתית. באה התורה ומציעה לנו בפרשת השבוע נתיבים של התעלות מתמדת; נתיב אחד נקרא "שמיטה" ונתיב שני, נעלה יותר, נקרא "יובל". עמדנו בעבר על המשמעות של הנתיבים השונים, כאשר הסברנו את הדמיון בין השמיטה (בשנה השביעית) לשבת (ביום השביעי) ואת היובל (בשנת החמישים) לחג השבועות (ביום החמישים).

טבע ראשון וטבע שני, מה עדיף?

הליכה בשני הנתיבים המוצעים בפרשה, שמיטה (שבת) ויובל (שבועות) מונעת בהכרח את הנפילה לתהומות הנוראיים שאליהם נפלו הרוצחים והאנסים. כי הליכה בנתיבים אלו פירושה חתירה להתעלות מתמדת, אינסופית. והחתירה כלפי מעלה נעשית כאשר קשורים בקשר אמיץ וחזק עם הלמעלה עצמו כביכול, שהרי הוא עצמו נתן את המתכון הזה להתעלוּת, ממילא לא תיתכן נפילה בטיפוס הזה כלפי מעלה, כי בזמן שמטפסים קשורים בחבל ביטחון כביכול, עם הכי למעלה שיש. וכאשר קשורים למעלה, אומר הפתגם החסידי, לא נופלים למטה. הליכה בדרך הזאת, טיפוס כזה פירושו כפיית הטבע הראשון שלי וטיפוח טבע שני במקומו; אצלנו למרבה הצער, הכיוון הכללי הוא של טיפוח הטבע הראשון או לפחות הימנעות מכפייה, ובדרך הזאת, תמיד יהיו אנשים שיילכו עם זה רחוק מדי, כמו שראינו בימים האחרונים.

עד כאן דיברנו על ביטחון אישי (ולאומי) שזה מה שנראה מהפשט של הפסוק. אבל מיד אחר-כך כתוב פסוק נוסף, עם אותה מילה עצמה, בהקשר לביטחון כלכלי: [יט] וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ. המלה הזאת, לָבֶטַח, מופיעה כאן לראשונה, בפרשה מספר לב, ובסך-הכל בתורה ארבע פעמים בלבד; בנ"ך היא מופיעה עוד כח פעמים ובסך-הכל בתנ"ך כולו לב פעמים לָבֶטַח. מכאן שיש קשר ישיר ומהותי, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, בין המילה הזאת ובין הפרשה שבה היא מופיעה לראשונה והימים שבהם נקראת פרשה זו, שהרי תמיד קוראים את הפרשה הזאת בימי ספירת העומר. ובכן, ימי הספירה עצמם מתחלקים בחלוקה הזאת, לב ימים שבהם נוהגים מנהגי אבלות ו-טח הימים הנותרים מ-ל"ג בעומר עד שבועות.

צריכים לטפח טוּב לב

וגם, לָבֶטַח עולה מט בגימטריא, שזהו מספר הימים בספירת העומר כידוע. והמילה עצמה כוללת את ה-לב, לב טח. טח = טוב בגימטריא ויוצא שהדרך לזכות לביטחון שמציעה פרשת השבוע היא בטיפוח לב טוב. ובעצם, זו הרי העבודה של ספירת העומר, כמדובר כמה פעמים וגם בשבוע שעבר, זיכוך ועידון המידות. שבהתייחס לאמור לעיל, הפירוש הוא שאנחנו אמורים לאמץ לעצמנו טבע שני ומתוקן תמורת הטבע הראשון שלנו, שגם אם הוא טוב מצד התורשה או החינוך, עדיין אינו יכול להיות מספיק טוב כמו טבע שרכשנו לעצמנו בעבודה עצמית של זיכוך המידות. קל וחומר אם הוא כולל נטיות שליליות כאלה שנמצאת אצל רוב ככל בני האדם. ונזכיר: מתחילים לספור את העומר מיד לאחר יציאת מצרים, במצב רוחני ירוד ביותר, כאשר התכלית היא להתנקות מטומאת מצרים ולהזדכך עד לכדי מוכנות לקבל את התורה. והקבלה מותנית בכך שנאמץ לעצמנו לב טוב.

זה מזכיר את המשנה במסכת אבות [פרק ב'] שנוהגים לקרוא בשבתות של ימי ספירת העומר: אָמַר לָהֶם, (רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו המובחרים) צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר [תהלים לז] לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.

ולכאורה, מה הקשר בין לב טוב לקבלת התורה? הרי לב טוב או להפך, זה גורם משפיע על עניינים שבין אדם לחברו בעוד שקבלת התורה זה בין אדם לקב"ה, לנותן התורה, אז איך זה קשור? ובכן, קודם כל התורה רומזת לנו על כך בפירוש בפרשת השבוע בְּהַר סִינַי שהיא הפרשה ה-לב בתורה. כדי לומר לנו שזו התכלית של התורה, שנגיע ללב טוב, כזה שיגרום לנו לראות הכל בעין טובה, וממילא להיות חברים טובים ושכנים טובים. זה לא פשוט להגיע לכך, זו עבודה קשה, אבל זו הדרך היחידה, הדרך שמציעה לנו פרשת השבוע, ורק בהליכה בדרך הזאת נזכה לחברה מתוקנת וגם בטוחה בכל המובנים, רק כך נזכה לשבת עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח. וכהבטחת התורה בפרשת השבוע, גם ביטחון פיזי וגם ביטחון כלכלי.