יד אחת מפזרת, יד שנייה מצרפת

ייתכן שעבור ההצגה המרתקת ישלם אריאל מחיר פוליטי יקר. קודם לכן התברר שישנה סבירות כי יתמנה לראשות הוועדה לביקורת המדינה. ראשות הוועדה נמסרת באופן אוטומטי לאופוזיציה. העבודה ציפתה לקבלה, אך לעבודה אין נציג בוועדה ואילו אורי אריאל חבר בה. אם היה סיכוי שיתמנה ליו"ר הוועדה למרות שאינו מייצג את העבודה, כפי שהתמנה לנציג האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים במקום נציג קדימה, הסיכוי פחת לאחר הדרמה במליאה. נתניהו לא רווה נחת מהופעתו של אריאל. גם הרצוג שמעוניין בראשות הוועדה השתתף במהלך, אך היה הרבה פחות דומיננטי.

בכל מקרה, אריאל העביר סדנה בשידור ישיר בערוץ הכנסת: כך נוהגת אופוזיציה מנוסה ובעלת שיניים. בכל שלוש שנותיה באופוזיציה, קדימה לא השכילה לייצר דרמה דומה, שלא לדבר על ניסיונות לתקוע טריז בין הליכוד לשותפיו.

יו"ר הכנסת רובי ריבלין הכריז שיו"ר העבודה שלי יחימוביץ' היא ראש האופוזיציה. מאז הקמת המדינה הייתה הכנסת עדה למחזות רבים. ראשי ממשלה התחלפו מפעם לפעם במהלך הקדנציה, שרים ושותפות קואליציוניות התחלפו אין ספור פעמים. אך הכנסת הנוכחית קבעה תקדימים. כמעט לא הייתה קדנציה, בוודאי לא בשלושים השנים האחרונות, שבמהלכה לא פרשו מהממשלה סיעות. הפעם אף סיעה אחת לא פרשה. אשר לשרי העבודה, הם קיבלו מכתבי פיטורים מראש הממשלה לאחר הפילוג בעבודה - שגם אותו יזם נתניהו. לא הייתה קדנציה שבה כיהנו זה אחר זה שלושה ראשי אופוזיציה, ולא הייתה בישראל ממשלה הנשענת על 94 חברי כנסת.

פעמיים ביצע נתניהו במהלך הקדנציה תרגיל פוליטי מבריק, תרגיל שבושל בחשאיות מוחלטת וכשהושלם הכה בתדהמה את התקשורת ואת הפוליטיקאים שמרביתם לא היו בסוד העניינים. פעמיים חיזק את הקואליציה שעמדה להתרסק. פעמיים הפך את מי שהיה או התיימר להיות יריב פוליטי מר לעושה דברו, לנושא כליו שתלוי בו בכל דבר ועניין. הראשון היה אהוד ברק. השני שאול מופז. לבסוף הגשים נתניהו בגדול את החלום של ברק - ממשלה של כו-לם, ובעיקר את החלום של שרון - ממשלה שהיא הציר המרכזי והשולט בזמן שאיש אינו מאיים על מעמדו של רה"מ, ואת האופוזיציה לא סופרים. בלי חרות ומק"י. בתרגום לתקופתנו, בלי האיחוד הלאומי ויחימוביץ'. חוץ מזה, הכול כלול.

ביום שני, קרוב לשתיים בלילה, צלצל הטלפון בחדרו של השר משה כחלון במלון הירושלמי. כחלון השתתף בהצבעות עד השעות הקטנות של הלילה ופרש לישון כשסבר שהכנסת תתפזר גם בלעדיו. שני התיקים שהוא מחזיק בהם ותפקיד יו"ר המרכז יוצרים עומס שבו לא היה עומד פוליטיקאי ממוצע.

את כחלון העירו משנתו כדי לזמנו לישיבה דחופה של סיעת הליכוד. בשתיים בלילה הגיעו שרים וח"כים לחדר הישיבות כשחרושת השמועות חוגגת ורב הנסתר על הגלוי. שר האוצר יובל שטייניץ שאל אחוז אימה את פרח לרנר, המקשרת בין הממשלה לכנסת, מהדמויות החזקות בסביבתו של נתניהו: מה יהיה, יקחו לי את התיק?

"רצית חשאית, קיבלת חשאית", זרק כרמל שאמה לכיוונו של דני דנון. שאמה התכוון לדרישה של חברי מרכז הליכוד לערוך הצבעה חשאית לתפקיד נשיא הוועידה, דרישה שגרמה לנתניהו מבוכה רבה בוועידת הליכוד ביום ראשון. דנון היה היחיד שהתנגד בישיבת הסיעה הלילית לצירופה של קדימה. רובי ריבלין נכח אך לא השתתף בהצבעה. יולי אדלשטיין אמר שהוא מקווה שהמהלך ירסק את קדימה ויחזיר את ההתמודדות בבחירות לוויכוח האידיאולוגי בין הליכוד לעבודה, אך הביע חשש עם זאת שזו תהיה מערכת בחירות קשה, שבה יחימוביץ תאזור בינתיים כוח ויהיו לה סיכויים לנצח. השאר תמכו ללא הסתייגויות. אגב, שאמה שמיהר לעקוץ את דנון יצא ראשון הנפגעים. ראשות ועדת הכלכלה הועברה לשותפה החדשה.

מה גרם לנתניהו לבצע פניית פרסה חדה ולחזור בו מהקדמת הבחירות? האם אכן נבהל מהצעקות בוועידת הליכוד? האם כרת ברית פוליטית חדשה משום שהוא מתכנן מהלכים דרסטיים - בראש ובראשונה תקיפה באירן - ועליו לזכות בתמיכה מקיר לקיר? ואולי ריצת האמוק להקדמת הבחירות לא הייתה אלא אחיזת עיניים? להלן השתלשלות העניינים.

יום שלישי. שיחת מסדרון בין אלקין לשאול מופז. מה זאת הריצה הזאת, שואל מופז. אלקין משיב שמופז לא קורא נכון את נתניהו. שאם נתניהו היה בטוח שיוכל להמשיך כשלא מסתמן איום על יציבות הקואליציה, לא היה מקדים את הבחירות. הוא פשוט לא רוצה לנהל ממשלה תחת לחץ מתמיד של ערב בחירות. פגישתו הבאה של אלקין היא עם ראש מטה מופז אבי וידרמן. וידרמן מגלה עניין בקריאת המפה שמציג אלקין. הוא מציע פגישה משולשת, עם אלקין ויועצו האסטרטגי של מופז ליאור חורב. השלושה יושבים בחדרו הישן של אלקין, הרחק מחדר סיעת הליכוד שבו עורך אלקין את מרבית פגישותיו.

בד בבד מקדם אלקין את הצעת החוק לפיזור הכנסת. הוא מנהל מגעים עם הסיעות החרדיות על תמיכה בבחירות ב-4 בספטמבר, ובתמורה מבטיח לפזר את הכנסת עד יום רביעי הבא, כדי שהצעת החוק של ישראל ביתנו לא תאושר ולו בקריאה טרומית.

יום רביעי. המגעים תופסים תאוצה. תחילה דובר רק על רשת ביטחון שתעניק קדימה לממשלה אם זו תקדם חלופה לחוק טל שתהיה לטעמה. אבל נתניהו דחה את ההצעה: לא היה לו אמון במופז. נתן אשל נכנס לתמונה.

בו-בזמן התגבש גוש של 64 ח"כים שתמך במועד הבחירות המוצע: הליכוד, העבודה, שס, ישראל ביתנו ומרצ. הבית היהודי הצטרפה כעבור יומיים, ביום שישי.

יום שישי. נתניהו קם מהשבעה ועורך פגישה של כשעתיים עם אלקין ועם נתן אשל. הוא עדיין חושש ממופז, חושש שקדימה תפרוש באמצע, ומחליט לדחות את הרעיון. עוד לפני כניסת השבת מעביר אלקין למופז תשובה שלילית.

שבת. ברק נכנס לתמונה ומארח את צחי הנגבי. בין השניים יחסים קרובים. במוצ"ש נפגש ברק עם נתניהו. נתניהו עדיין לא משתכנע. הוא מתלבט.

יום ראשון. נוצר קשר ישיר בין נתן אשל לליאור חורב. השניים מפתחים יחסי אמון. הבעיה היא משבר האמון הטוטלי בין נתניהו למופז. נתניהו מתחיל להשתכנע, אבל מופז חושש מהמהלך: אין לו סחורה לחלק לחברי סיעתו והוא צופה תגובות קשות.

בערב מגיע נתניהו לוועידת הליכוד. ההסכם עם דני דנון שהאחרון יסיר את מועמדותו מתפוצץ. דנון ומיכאל איתן כופים על נתניהו הצבעה חשאית וזו נדחית למועד אחר.

יום שני. המגעים נמשכים. בד-בבד גוברת האימה בקרב ח"כים מקדימה. במסדרונות נפוצה שמועה שבסקר דעת קהל חדש שטרם פורסם קדימה מצטמצמת לשמונה מנדטים. בעבודה מצחצחים חרבות ושוקלים את מי מהח"כים של קדימה כדאי לקלוט. עולים השמות מרינה סולודקין ושלמה מולה - שני נציגי עולים שהוכיחו את עצמם בכנסת. מבחינת כל המפלגות מערכת הבחירות כבר בעיצומה. מתמודדים חדשים מודדים חליפות.

מופז מוצא את עצמו נדחק לפינה. ניסיונותיו לדחות את רוע הגזירה עד לאחר החגים נכשלו. קדימה מידרדרת בסקרים. הסיעה מנהלת מאבק עיקש נגד פיזור הכנסת, מאבק שכמובן נועד לכישלון. אחרי הצהריים, מיד אחרי הצעות האי-אמון בממשלה, מתחילה המליאה לדון בהצעות החוק לפיזור הכנסת. מופז, שחרב מונחת על צווארו, גומר בדעתו לחפש מקלט בקואליציה. המגעים מתקדמים. מופז מבקש יום נוסף: עליו לשכנע את הסיעה. אלקין מסרב. הוא חושש שמופז ימסמס את המו"מ ובינתיים תוחמץ ההזדמנות לקבוע את הבחירות ל-4 בספטמבר. הוא פועל בשני מסלולים מקבילים - קידום פיזור הכנסת כאילו לא היו מגעים, וקידום המגעים כאילו לא היה פיזור הכנסת. ימין דוחה, שמאל מקרבת. יד ימין מפזרת את הכנסת, יד שמאל מצרפת את קדימה.

אחרי חצות מתכנסת ועדת הכנסת לאשר את ההצעה ולהכין אותה לקריאה שנייה ושלישית. ההסכם עם קדימה כבר נחתם, אבל חברי הוועדה אינם מעודכנים. אלקין מבקש מיריב לווין למשוך זמן. לאפשר לח"כים מקדימה לדבר, להגיש רוויזיה. לו רצה היה יכול לווין לדון ברוויזיה בחצי שעה, אך הוא מתמהמה. בשעה שתיים מתכנסת כאמור סיעת הליכוד לישיבה לילית דחופה. תם ונשלם.

איש מהשרים לא היה בסוד העניינים. לא גדעון סער שקידם את פיזור הכנסת, לא גלעד ארדן שהציג במליאה את הצעת החוק הממשלתית לפיזור הכנסת. את אביגדור ליברמן ואת אלי ישי עדכן נתניהו ביום שני בצהריים. שר החוץ שהה בביקור בגרמניה. באדיבות של מנצחים התעניין נתניהו בטלפון אם ליברמן מטיל וטו על המהלך. ליברמן יודע להכיר במציאות. הוא לא הטיל וטו.

אגב, לליברמן חלק גדול במהלך: אלמלא חשש שנתניהו יצייץ ראשון והגיש את החלופה לחוק טל, נתניהו לא היה מזדרז לצייץ ראשון ולהקדים את הבחירות. אלמלא היה מקדים את הבחירות, מופז לא היה מצטרף לקואליציה. כך ליברמן ירה את הירייה הראשונה במערכה שהסתיימה בצירופו של מופז. מי יכול היה לצפות.

"נישואין בעל כורחם", כך הגדיר מאיר שטרית את כניסתה של קדימה לקואליציה. אך לפי ההסכם הקואליציוני והסיכומים כפי שהם מסתמנים נכון להיום, קדימה לא זוכה למעמד של אישה אלא לזה של פילגש. כך נראה מופז במסיבת העיתונאים שכינס ביום שלישי עם נתניהו, לא כאישה חוקית בעלת מעמד בכיר אלא כפילגש שידעה ימים טובים יותר.

מה הניע את נתניהו לצרף את מופז? למה הוא בטוח שמופז לא יפרק את החבילה בתוך חודשים מספר? מה הבטיח נתניהו למופז ולקדימה? מדוע מופז התרצה להיכנס? ומדוע תיווך ברק בין הצדדים? הרי כניסתו של מופז, שר הביטחון ורמטכ"ל לשעבר, מסכנת את מעמדו של ברק לקראת הממשלה הבאה, בהנחה שמופז ישרוד.

זה מצלצל רציני יותר ומצטייר יפה יותר, כשהסיבות הן ברומו של עולם. תקיפת אירן. הצורך להתחשב בבחירות בארה"ב. אבל לא סביר להניח שדווקא עכשיו נפלה החלטה באשר לתקיפה באירן. לאיום האירני, כמו גם לבחירות בארה"ב, נתניהו היה מודע היטב גם כשפעל להקדים את הבחירות. ועידת הליכוד? נו באמת. אולי המבוכה בוועידה דחפה את נתניהו קצת קדימה, אך כשהלך לשם היה כבר בעיצומם של המגעים.

כמו כל ראש ממשלה שפוי, נתניהו לא שש להקדים בחירות. אך הוא סבר שלא יצליח לפרק שני מוקשים: את החלופה לחוק טל ואת אישור תקציב 2013 שצפוי להיות גדוש בגזירות כלכליות. כשמופז סיפק לו את האפשרות, ובזול, קפץ עליה.

אשר למופז, הקדמת הבחירות, ובמיוחד למועד שהתנגד לו בכל תוקף, היא שדחפה אותו לזרועותיו של נתניהו. למופז לא היה מה להפסיד: הוא היה מתרסק בבחירות, ומי שהיו שורדים בקדימה היו מוציאים אותו להורג יום לאחר סגירת הקלפיות. הוא מצא מקלט בקואליציה כשחברי סיעתו קיבלו ארכה של שנה–שנה וחצי. שני שליש מהם בכל מקרה לא היו חוזרים לכנסת.

והיה גם שיקול נוסף: בסביבתו של רה"מ מספרים כי בשבוע שקדם קיבל מידע שלפיו הקרן החדשה לישראל מתכוונת להשקיע סכומי עתק במחאה החברתית בקיץ, ומטרתה היא להעביר כחמישה מנדטים לגוש השמאל. השלב המתוכנן הבא היה לכפות על מפלגות השמאל איחוד כדי שהגדולה בהן תרכיב ממשלה.

המחיר של קדימה נכון לעכשיו מצטמצם לתפקיד משנה לרה"מ למופז, ראשות שתי ועדות – ועדת חוץ וביטחון וועדת הכלכלה, כדי שמופז יוכל לפצות מידית את שני תומכיו, אבי דיכטר ומאיר שטרית, וראשות ועדה נוספת. בשלב מאוחר יותר מינוים של שלושה שרים או יותר. אורי אריאל אילץ את נתניהו להודות בפומבי שנתן התחייבות כזאת.

באלו תיקים מדובר? נתניהו יכול לקחת מאהובו סילבן שלום את תיק הנגב והגליל וממשה כחלון את תיק הרווחה. מתן וילנאי מפנה את תיק פיקוד העורף ויוסי פלד פורש. גם תיק ירושלים פנוי. יש מי שמעלה אופציה נוספת: נתניהו ידיח את יעקב נאמן ויעשה סבב תיקים שבו ימנה לשר המשפטים ח"כ מהליכוד.

אופציה נוספת היא שאחת מהשותפות הגדולות, ישראל ביתנו או שס, תפרוש ותפנה תיקים. הפורשת תהיה זו שלא תשבע נחת מהחלופה שתיבחר לחוק טל. אם כי לא אלי ישי ולא ליברמן ירוויחו משהו מפרישה כזו.

רשמית סיפק נתניהו לקדימה שתי סוכריות: אישור החלופה לחוק טל ושינוי שיטת הממשל. ההסכם הקואליציוני קובע מועדים: החוק החלופי לחוק טל יאושר עד 31 ביולי. שינויים בשיטת הממשל עד סוף דצמבר. כלומר, קדימה לא תקבל את הסוכרייה השנייה אם לא תסייע קודם להעביר את התקציב. השרים מקדימה יתמנו ככל הנראה אחרי 31 ביולי - כדי שמופז יוכל לטעון שנכנס לא כדי לקבל תיקים אלא על-מנת לקדם עניינים מהותיים.

שתי הסוכריות, סביר להניח, תהיינה קטנות: החלופה לחוק טל לא תחולל מהפך, כמו גם שינויים בשיטת הממשל. אולי יחליטו להעלות את אחוז החסימה, יקבלו עוד כמה החלטות שתפקידן לייצב קצת את המערכת. לא מדובר במעבר לשיטה נשיאותית ומן הסתם לא לבחירות אזוריות.

אחרי השלב השני, אם ימצא לנכון, מופז אולי יפרוש. פרישתו לא מפרקת את הקואליציה אם זו תישאר בהרכבה הנוכחי, אבל סביר להניח שהבחירות בכל זאת יוקדמו ולו במעט: פחות או יותר ליוני 2013. בקדימה, כמובן, תחל התפוררות עוד קודם לכן. הח"כים שלא יקבלו סחורה יתקוממו נגד מופז. ויש מי שלא מוכנים לחיות בכפיפה אחת עם נתניהו גם ככה. חיים רמון התפטר מראשות מועצת קדימה, אם כי אחרי התבוסה של לבני עזיבתו הייתה צפויה. רוני בר-און יתקשה לחיות עם נתניהו גם אם יתמנה לשר. שלמה מולה כבר בודק אפשרויות להתמודד בעבודה או במרצ.

קשה לדעת האם יש למופז סיכויים להתרומם בסקרים. מהן אם כן תוכניותיו לעתיד? כמו ברק, הוא קיבל ככל הנראה הבטחות מעורפלות מנתניהו. אולי להחזיר חלק מקדימה לליכוד. רק שכמו במקרה של ברק, נתניהו לא יכול להעביר שריונים. עד כאן.

רק בעוד שנה יתברר האם היה המהלך שרקם נתניהו תרגיל מבריק או הימור מסוכן. בשלב הראשון המהלך חיסל כמעט באופן ודאי את מפלגתו של יאיר לפיד שהייתה יכולה להעביר קולות מגוש הימין לגוש השמאל. מאידך-גיסא, בהעדרם של מופז ולפיד ניצבת מול נתניהו אלטרנטיבה שלטונית אחת – שלי יחימוביץ' שלרשותה עומדת שנה לבנות את מעמדה.

האם צירופה של קדימה רע לימין? בטווח הקרוב מופז יהיה מוכן לחתום אפילו על סיפוח יו"ש, שלא לדבר על הסדרת מעמדה של שכונת האולפנה. בהמשך בוודאי ינסה לדחוף את נתניהו שמאלה, כפי שעשה ברק לפניו. אלא שבדיוק כמו במקרה של ברק, לא יהיה בכוחו לפרק ממשלה. את ההחלטות, בדיוק כמו קודם, יקבל אך ורק נתניהו. מופז אולי ישמש כעלה תאנה לחלק מההחלטות שלא יאהבו בימין, אבל המפתחות היו ונשארו בידיו של ראש הממשלה.