ספרו החדש של משה אופיר, "אחת שאלתי", הוא תענוג! עברית עכשווית בלולה בלשון העתיקים - תנ"ך ומדרש, כאב וחיפוש והרבה הומור. מצאתי עצמי קורא לאחרים בקול קטעים מצחיקים.
גיבור הסיפור הוא ענר קומרה, בן למשפחה ירושלמית דתית שמחליט בנערותו לחצות את הקווים ולהתחרד. עשר שנים הוא עושה בישיבה, בתחילה מצליח מאוד ועם הזמן בוחל בחייו ובאמונתו ואז הופך את חייו לגמרי: הוא מתפקר ופותח בחיים חדשים בתל אביב. אבל גם שם לא הונח לו והוא מנסה לברוח מחייו, הפעם כחילוני.
סיפורי התפקרות מלווים את הספרות העברית החדשה מאז התפרצותה לחיינו, אי-שם באמצע המאה הי"ט. אצל אופיר מדובר ברומן התפקרות עכשווי: הגיבור נוטש אומנם את חייו הדתיים, אבל לא את אלוהיו. אפילו הכפירה באלוהיו נעשית מתוך אמונה בו. נשמע פרדוכס? לא אצל אופיר. לאורך הסיפור שורה קומרה עם אלוהים ועם אנשים, כלומר עם הקבוצות החברתיות השונות שבתוכן הוא עובר בחיפושו המתמיד אחר האמת.
גם חידוש יש בספר - אומץ מצד אופיר הסופר לא להיכנע לבון טון הספרותי: בצד הביקורת החשובה על החיים החרדיים (אבל הידועה. הזכירה לי את ביקורתו של ברדיצ'בסקי על המסורת היהודית הדתית שזנחה את החיים לטובת הספר), יותר נכון על הקיבעון המנטלי והרוחני שחווה הגיבור בעשר שנותיו בעולם הישיבה, יש גם ביקורת חריפה ומצחיקה על החיים בתל אביב (בחלק שכותרתו "נינווה", היא עיר החטאים שאליה מצווה יונה להגיע ולבשר על חורבנה), כלומר על הקיבעון המנטלי והרוחני (וגם האינטלקטואלי) שבהוויה התל אביבית הפסוידו ליברלית. המציאות הישראלית ותחנות היסטוריות חשובות בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ניבטות כרקע מבין קרעי החוויות של הגיבור ומזינות את המצבים השונים.
אפשרויות אמונה
מפתחות להבנת עומק של הרומן: התשתיות המקראיות, החז"ליות והספרותיות. אפשר לראות בספר פרודיה (במובן הרציני של המילה כ"חזרה אל טקסט קודם בתוך מרחק ביקורתי המאפשר איתותים אירוניים ביחס למושא הפרודיה". ראו בהרחבה בספרם החדש של גורביץ' וערב: "אנציקלופדיה של הרעיונות", עמ' 997) עכשווית על "תמול שלשום" של עגנון מצד אחד (עם ההסתייגות שבהבדלים בין שתי היצירות) - כמו יצחק קומר, גיבורו של עגנון, גם ענר קומרה מיטלטל בין ירושלים ליפו היא תל אביב, כלומר בין שתי אפשרויות קיום תרבותיות ורוחניות (ואפילו פוליטיות. למשל, התיאור הסרקסטי בחלק השלישי, של האבל התל אביבי בעקבות רצח רבין).
מצד שני, פרודיה על ספר יונה המקראי: הגיבור נמצא כמעט תמיד במצב של בריחה מהקול הפנימי הקורא לו - אם בריחה אל הישיבה החרדית ואם בריחה לעולם התל אביבי ואפילו בריחה אל ההתמסכנות שבאהבה הנכזבת. ולבסוף, כמובן, ניסיון כושל לברוח אל הים ולהיבלע בתוכו לנצח. כמו יונה (וכמו פינוקיו), דווקא בים פוגש גיבור הסיפור את מי שברח ממנו, או את נציגו ומגלה שבסופו של חשבון, אין ממש הבדל בין אופציות הקיום המגוונות, ו"מה שהיה הוא שיהיה" (קֹהלת).
משה אופיר מציע כאן אפשרויות אמונה מורכבות ומרתקות המחברות ישראליות ויהודיות לא רק באמצעות השפה אלא באמצעות הפרקטיקה של החיים עצמם המסוגלים להכיל את הסתירות שבין אמונה לכפירה, בין אגנוסטיציזם להדוניזם, ובין אפשרויות חיים מקוטבות - כל זה במסורת אחדות ההפכים הקבלית.
אפשר לראות ביטוי סמלי לכך בסיפור הפותח את הרומן, שם קופץ סב סבו מאונייה טובעת קרוב לחופה של יפו ועל זרועותיו בנו ובתו. האב שלא התנסה בשחייה מבין בשלב מסוים שעליו לוותר על אחד מילדיו, אחרת שלושתם יטבעו. הוא מחליט לוותר על הבת, אבל למשמע צעקתה "אבא", אוזר כוחות שלא מעלמא הדין ומתגבר על הגלים עד ששלושתם נופלים חיים על החוף. כמו הסב הקדמון, גם צאצאו, גיבור הסיפור, אינו מוותר על הקריאות הסותרות של חייו וגם לא על האב שבשמים. גם שמו הפרטי של הגיבור, ענר, מכיל שתי אפשרויות קיום המתגלות כאפשרויות רוחניות מתחרות. מצד אחד, במקרא ענר הוא מ"בעלי ברית אברם" (בראשית י"ד) המתואר במדרש כצדיק (ילקוט שמעוני); מצד שני, ענר, לפי מקור מדרשי אחר המצוטט לרוב, מייעץ לאברהם שלא למול את עצמו - אם מפני גילו המופלג (פסיקתא זוטרתא) ואם מפני שבכך יבדל את עצמו משכניו (אוצר המדרשים).
בקשת אלוהים
עשיית השלום בין ההפכים, או במילים עכשוויות - הכלת הסתירות, נעשית לא רק בחייו של קומרה אלא בעיקר בכתיבתו. קומרה מייעד עצמו להיות סופר, להתחרות בבוראו ולברוא עולם שבו יסתופפו בכפיפה אחת כל סתירותיו והפכיו. בסופו של מאמץ הוא מרגיש שנכשל, כאותו עוף, המצוטט במוטו לרומן, שביקש לנקום בים על שהציף את קינו. החל העוף ממלא פיו מים ושופכם ליבשה ולהפך. בא חברו ואמר לו "שוטה שבעולם... סוף סוף כמה אתה יכול". הנה גרסה יהודית למיתוס של סיזיפוס. מכל מקום, גם אם קומרה מרגיש שנכשל, הסופר שברא את קומרה לא נכשל, כלומר אופיר עצמו, שכן התוצאה היא הרומן שלפנינו.
וגם אהבה יש ברומן של אופיר ותיאור מיני עמוק ורב-משמעות המלמד איך אפשר לדבר על ולתאר את, ועדיין להישאר צנוע; "יונתי בחגווי הסלע, הראיני את מראייך"... אגב, ושמא לא בדרך אגב, שם הרומן לקוח מהפסוק בתהלים "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש - שִבתי בבית ה' כל ימי חיַי...". האירוניה של אופיר גלויה: אם בחייו הוא מבקש את האחת ההיא שאבדה לו, את אהובתו - הוא מגלה בעצם שכל חייו הוא מבקש אחר אלוהיו. לא אלוהי הממסד הדתי או אלוהי החברה החרדית ואף לא אלוהי החברה התל אביבית; ענר קומרה מבקש מבין קרעי חייו את אלוהיו שלו. כמו העוף מהמדרש, הוא מטפטף מילים מעולם אחד למשנהו בתקווה לשנות סדרי עולם; כאותו עוף, גם הוא שומע לבסוף את הכינוי "שוטה שבעולם". מִשוטים כאלה מַחְכּים העולם.
ובכל זאת, דווקא בשל הפוטנציאל של אופיר, חשוב גם לבקר בעיות ברומן: לא אחת דומה שהשפה שולטת במחבר ואיננה כלי בידו. דמיונו העשיר של אופיר נוטה להתפרע דרך קבע; פעמים זה מקסים, אבל לא תמיד זה עושה חסד עם העלילה שבלאו הכי אינה ממש קוהרנטית. נוסף על כך, ישנם חלקים בסיפור הזועקים להרחבה בעוד חלקים אחרים דורשים קיצוץ. שני הפנים הללו דורשים עבודת עריכה מדוקדקת יותר. ועוד הערה: לאחר שני רומנים שבהם הביא אופיר את עולמותיו הביוגרפים לקדמת הבמה (אם כי בכיסוי), הגיע הזמן שיפנה מבטו החוצה, למשל לכיוון ההיסטורי או החברתי-פוליטי; יש לי תחושה שסופר מבטיח כמשה אופיר עשוי לחדש בסוגה זו ולהביא אל השיח הספרותי כיוונים שבעשורים האחרונים הוזנחו ואף הושתקו. "אחת שאלתי". כדאי לקרוא.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
